"פעם ילדו ככה" אמר לי רועי.
ישבנו המומים ושקטים על הריצוף בחצר,שותים קפה,מקבלים את הבוקר בפליאה והתרגשות מלאת חיים.מחויכים.
שעות מספר לפני כן הם היו עסוקים בהכנות לרגע הגדול.הבית נוקה בדגש נוסף כדי לקבל את פלא הבריאה.
צור,הבן הבכור הסכים לצאת את הבית בידיעה שהוא יקבל שוקולד.צור אוהב המון שוקולד.חיבק את אמא,נשיקה גם לאבא,תיק קטן עם בגדים להחלפה,מוצץ ונוסעים עם חני באוטו הגדול לקנות שוקולד.מחר הוא יחזור לאותו הבית,להורים,לאחות קטנה לחלוק איתה את היום יום,את החיים.
בריכת ניילון חדשה ועגולה נפתחה על ריצפת הסלון.משאבת אויר התחילה לעבוד,דוחסת אויר בצליל קיצבי,כדור גומי ענק מונח ליד מזרון שכוסה בסדין נקי.כרית גדולה מפנקת לידו.
שיר של מטאליקה מתנגן ברקע,רועי הרגיש שזה נכון לרגע…הבטיח לאורלי להצחיק,לדבר,כמו שביקשה,גם כשממש כואב.
פעם ילדו ככה,טבעי,בבית,בחצר,במרחבים הפתוחים,נשים עובדות אדמה קיבלו את הרך הנולד כהמשכו של יום,ואחר כך נשאו אותו במנשא,צמוד לפעימות הלב הכול כך מוכר.
שניהם אוהבי חיות מושבעים,יש להם דוג דבורדו בבית.בלידה ישב הענק הזה מול החלון הגדול השקוף של הסלון עוקב בדריכות אחר המתרחש,מגלה חוסר שקט,כאילו מבין.בבית נכנסו ויצאו 3 החתולים,מלווים את אורלי לכל מקום שהולכת,מתחככים לרגליה מבקשים להם יחס.מרגיעים.