שנת הלימודים בגני הילדים החלה ובעצם גם אחרי החגים כבר כאן. פעוטות וילדים הולכים כל בוקר לגן הילדים ומרגע שדלת הגן נסגרת לנו אין מושג מה קורה שם. למעשה רוב הפעוטות והילדים הצעירים גם לא יודעים לדבר היטב ולהסביר לנו מה מתרחש בשעות בהם הם במסגרות החינוכיות.
במקביל לבהלה ולחרדות ההוריות המוכרות מצטרפות ידיעות בתקשורת או תכניות מעקב בטלוויזיה בהם מדווח על גננת, מטפלת או איש צוות שפגע והתעלל בילדים. כל זה הופך את ההורים ובצדק, לחרדים באמת לשלום ילדיהם.
לא פלא שבשנים האחרונות אנחנו עדים ליותר ויותר גני ילדים מצוידים במצלמות. הילדים מצולמים כל הזמן וכך גם הצוות החינוכי. ההורים מצידם יכולים לדעת בכל רגע נתון מה קורה עם הילד ומה קורה בגן. גני ילדים המתקינים מצלמות בתוך הגן גם כחלק מאקט שיווקי להורי ההיטק ששקועים כל היום במחשב.
המצלמות בגני ילדים הן נושא רגיש. במחשבה ראשונה זה פתרון מצוין להפחית את כל חששות ההורים, בשליחת ילד לגן. כל פרסום על גננת מכה או על התעללות בגן מחרידים אותנו, ובצדק ואנחנו מחפשים פתרון. השאלה אם מצלמות בגן הילדים זהו הפתרון האמתי?
הנושא כל כך משמעותי שלפני כארבע שנים העלו שתי הצעות חוק, של נדיה חילו ושל ישראל חסון, לגבי התקנת מצלמות במערכת החינוך. למצלמות יתרונות ברורים- מעקב צמוד אחרי הילד ואחרי הטיפול בו. אפשר לדעת בוודאות מה הילד אכל והאם אחד הילדים הציק או הרביץ לו והמשמעותי ביותר לפקח על אווירה רגועה בגן הילדים. הדבר נוח כאשר מדובר בילדים צעירים שאינם משתפים אותנו בחוויות היום.
אבל מי מאיתנו היה רוצה לעבוד במקום שמצלמים אותו ובאופן מידי גם מעירים לו. לגננת ממוצעת אין בוס אחד אלא 30 זוגות הורים וכולם רוצים בטובת הילד שלהם. גננות תהינה עסוקות באיך הן מצטלמות ופחות בקשר האמיתי עם הילדים. תחשבו על גננת או מטפלת במשפחתון שצריכה לחשוב שאולי היא קצת מזייפת בשירה במפגש או שהנעלים שלה לא מצטלמות טוב על השימלה. כשמצלמים אותנו אנחנו עסוקים בשאלה איך אנחנו מצטלמים ולא בעבודה שעלינו לעשות.
בעיה נוספת היא האשליה שאנחנו בשליטה ויודעים מה באמת קורה אם הילד הפרטי שלנו. המצלמה לא תעביר אם הוא מאושר או שמח. הפרידה שלנו בבוקר הופכת להיות לכאורה לקלה יותר אבל זו אשליה. כמו שמייל לא מחליף קשר כך גם מצלמה לא תמיד מעבירה את האווירה בגן.
הניסיון לשלוט גורם לנו להיות קצת "האח הגדול" ולמנוע מהילדים לפתח עצמאות וחיים משל עצמם בגן. בשלב מוקדם מאד הם מבינים שצופים בהם ואז יכולות להתחיל מניפולציות. דוגמא? ילד שרוצה לחזור הביתה יבכה בידיעה שאמא רואה. אין מה לעשות חייבים לשחרר את הילד לעולם האמיתי ולסמוך עליו שיסתדר וילמד להתמודד. לפקח עליו תמיד דרך המצלמה, להתקשר ולצעוק על הגננת ולספור כמה סוכריות טופי הוא אכל, היא דרך לא מוצלחת ללמוד לשחרר.
אז מה עושים עם הדאגה?
אתם דואגים? גשו מדי פעם לגן ובדוק מה קורה שם. רצוי לבקר בגן בשעות שונות ולראות איך הילד שלכם מסתדר שם. ביקור במקום האמיתי מעביר הרבה יותר מצפייה דרך מסך. הכוונה לא לרגל אחרי הגננת ולהתחבא בין השיחים, אלא לדפוק בדלת ולהכנס לגן. אפשר לתרשם מהאוירה (כמה ילדים בוכים? כמה ילדים עצובים או להפך משחקים בשימחה? האם הגננת כעוסה?) אפשר להתרשם מכמות הצוות החינוכי (הבטיחו לכם 3 מטפלות ולמעשה יש רק אחת) מהניקיון ואפילו מהריח (רוקנו את פח החיתולים?), שאותו שום מצלמה לא תעביר.
והכלל הכי חשוב- אם אתם מרגישים צורך לשים מצלמה בגן או בתיק של הילד, החליפו גן . תחושת אמון היא הדבר החשוב ביותר ואם גננת לא הצליחה ליצר אותה בשיחה פנים מול פנים ואתם צריכים מצלמה כדי לסמוך עליה, חפשו מקום אחר..