כולם מדברים על איכות הסביבה, על זיהום אוויר ועל בזבוז משאבים ואנרגיה. אבל כשמדובר באופנה, קשה להתעלם מהעושר המפונק, הנרקיסיסטי והבלתי מתחשב בסביבה. אנו חולפים על פני המלאי הבלתי נדלה הזה של מעצבים ומותגים ברחובות מצודדי חנויות המדברות מבעד לחלון הראווה ומפתות להיכנס פנימה. יש רגעים בהם ההיצע הזה מבהיל. שלא לומר, מדאיג.
אין כאן ניסיון התחסדות, אלא פשוט שאיפה לצרכנות מבוקרת, או קניינות מודעת – cautious shopping. לא משנה אם אתם חולי שופינג ומכורים לבגדים – פתחו מודעות לרכישות שלכם.
ייצור המוני של בגדים. מי לעזאזל ילבש אותם?
קצת מטריד כמה נהיינו עסוקים באיך אנחנו נראים כל הזמן: שיזוף, לייזר, דיאטות, בוטוקס, שאיבות שומן, אכילה נכונה, וכמובן המותגים שהכי נכון להיראות בהם. אין כאן ויכוח על מקומה של האופנה ביצירת מודל הגוף האידיאלי, מודל המשתנה מעשור לעשור ומטלטל את הדימוי האישי מצד לצד בעקביות.
שימו לב לסרטון הבא. הוא נקרא Russion doll ומציג את קולקציית החורף לשנים 1999-200 של מעצבי העל ויקטור ורולף. תצוגת האופנה הזאת מיוחדת במינה מאחר שהוא מציג קולקציה שלמה על דוגמנית אחת בלבד.
את כל הדגמים הלבישו שני המעצבים על דוגמנית נערית ושדופה העומדת על כן מסתובב. פריטי אופנה עילית, הוט קוטור בתפירה הכי מוקפדת שיש, בעיטורי רקמות זהב וחרוזים בעבודת יד גאונית, את כל אלה הלבישו ביתר שאת על גופה הצנום בזה אחר זה. גיבבו שכבה אחת על השנייה עד שאיננה יכולה לזוז עוד, היא כמעט קורעת תחת עומס הבגדים, עד אשר ראשה כמו נעלם מתחת. המיצג מסתיים במה שנראה כטקס "קבורה" בעודה בחיים תחת בגדיה.
המסר כואב – השניים צוחקים על עצמם ויורקים לבאר שהם שותים ממנה. מבקרים את תרבות הצריכה המוגזמת, בדגש על תעשיית האופנה העילית שאפשר שלוקחת את עצמה קצת יותר מדי ברצינות.
כולנו קורבנות אופנה
ויקטור ורולף צוחקים על המקום שלו זוכה האופנה ודימוי הגוף. זהו אלמנט שמחזיר אותנו לימי המאות ה-18וה-19, שבהן סילואט האישה היה רחוק מהגוף, אותם מחוכים וחצאיות וגדילים שהלבישו על מנת ליצור נפח בחלק האחורי, מראה שנחשב בזמנו למהודר ואצילי, אך בפועל הגביל את יכולתה לנוע, שלא לומר לשבת או ללכת לשירותים.
כל זה לא רחוק מאיתנו. תחילת שנות ה-90, ההרואין שיק ומראה הגוף הנערי האנדרוגיני הם המראה השולט כאשר דוגמנית העל קיית מוס היא המנציחה את המודל הזה עד היום. משם במעבר חד למראה הנשי המלא והנחשק עם שדי סיליקון ענקיים וחמוקיים במידה נורמלית אה לה פמלה אנדרסון. כך בונה והורסת לה האופנה סביבנו מודלים נשיים מורכבים, הנעים על קו התפר שבין פנטזיות גבריות של מעצבים ועד לפרובוקציות מסחריות של מותגים בינלאומיים הבאות במטרה לקדם עוד מוצר על המדף.
כמו בכל תחום בחיים, חשוב לשמר את האיזון. ולהפעיל שיקול דעת כשמתלבטים בין בגד חדש לבין ממוחזר. חלק מהבגדים ניתן לשפץ במקום לזרוק, במקום לקנות עוד אפשר לנסות לעצב מחדש. פשוט לחשוב רגע: האם אנחנו באמת צריכים עוד חולצה כזאת? גם קצת איפוק בשופינג עוד לא הרג אף אחת…
כשאתם באים לקנות בגד בררו היכן הוא מיוצר ומי המותג העומד מאחוריו. אין הכוונה שמעכשיו תקנו רק בגדים מכותנה אורגנית ורק רהיטים ירוקים, אלא הקפידו לא ללכת לאיבוד בתוך התעשייה ההוללת הזו. נסו גם להביט מלמעלה ולא לפחד לצחוק עליה לפעמים.
איפה קונים פריטי אופנה ממוחזרת שמתחשבת בסביבה (אבל כאלה שגם נראים טוב)
כיום אנחנו מודעים יותר, מדברים על עיצוב ירוק ועל עיצוב מוצרים ארוכי טווח תוך שימוש מינימאלי באריזות, על צמצום מספר האובייקטים הקיימים יש יופי גדול ביצירה שלוקחת משהו ישן והופכת אותו למשהו חדש. זה יפה יותר מאשר להוליד יש מאין לעולם אובייקט חסר משמעות פונקציונאלית, משמעות שהיא מעבר להיותו עוד פריט יפה בעל ערך עיצובי.
מעצב המצליח להמציא את הגלגל בתקופה שבה עשו כבר הכל מבצע משימה כמעט בלתי אפשרית. החוכמה הגדולה היא היכולת לקחת פריט קיים ואף ישן, לצקת בו רוח נעורים ולהפוך את עורו לכדי יצירה מקורית מחודשת. על כך יש לברך בפליאה פריזאית ולומר: שאפו.
הסטודיו של שירי אברמסון: הופכת ישן לחדש ברמת תפירה עלית
שירי אברמסון היא מעצבת טקסטיל ואופנה, בוגרת המדרשה לאמנות. היא מגיעה מתחומי הצילום, עיצוב פנים ועיצוב תכשיטים. כשנכנסים אל החנות שלה בשוק הפשפשים, שם היא לוקחת בגדים ישנים והופכת אותם לבגד חדש מרגישים שנכנסים אל חנות מהאגדות. אברמסון היא מאנשי המקצוע של פעם, אלה שמקדישים את כל הזמן שבעולם לשבת שעות על גבי שעות ולשבץ רבבות קריסטלים בבד מהוה ומיושן ולהחיות אותו עד שהוא מקבל מראה שונה לחלוטין.
היא אוספת בגדים ישנים, בדים שירדו מפס הייצור, מפרקת אותם, מחדשת את הגזרה ועושה שימוש נרחב בכמה וכמה גזרות אלמותיות של שאנל. גם את הבדים היא מעצבת מחדש בעצמה, הולכת לאיבוד בתוך פאטרנים חוזרים ונשנים של חיות או צדפות,של עלים, של פרחים, ושל סמלים אנרגטיים. "מה שמושך אותי הוא ליצוק סמלים של איזון והרמוניה לתוך הבדים שלי", היא אומרת, "זה כמו יין ויאנג, כמו דימויים מעולם הטבע הבד הוא הגירוי הראשוני שלי ואני מנסה שלא לשנות אותו, אלא להשתלב בטקסטורה הקיימת שלו, בתמימות, בנאיביות, בראשוניות שלו יש נוסטלגיה, תחושה של פעם, זה כמו לגעת בעבר"
החלק הקדמי של החנות משופע באוסף חד פעמי ויוצא דופן בסגנון העיצובי שלו. היא קוראת לזה "וינטאג' מטופל". הסגנון העיצובי המאפיין את בגדיהן אקלקטי , צבעוני ביותר, בגזרות קלאסיות היושבות על בדים קשיחים ואמידים המחמיאים לרוב מבני הגוף הנשי.
מה אפשר למצוא כאן?
ג'קטים עם תיפורים ואפליקציות אופטימיות ילדותיות שניתן לשלב עם ג'ינס או עם מכנס מחויט, ולדפוק הופעה היסטרית.
שמלות ערב ושמלות ליום יום עשירות מראה ויוצאות דופן. אם נדייק: זה פשוט לא דומה לשום דבר אחר שקיים בארץ.
רחוב רבי יוחנן 4, שוקר הפשפשים, יפו, תל אביב 03-6824064
אילנית נאוטרה: תיקים מצמיגים ישנים
אילנית נאוטרה למותג התיקים והלייף סטייל NEUTRA, נעה על קו התפר שבין עיצוב מוצר לעיצוב אופנה. כבר תשע שנים שהיא עוסקת בעיצוב מוצרים ממוחזרים מצמיגים משומשים. את תחילת דרכה עשתה בעיצוב תפאורה וסטים לקולנוע ולטלוויזיה בקנדה, ששם נושא איכות הסביבה מקדים את ישראל בכמה וכמה צעדים. "כששבתי ארצה זו היתה תקופת האספנות שלי", היא מספרת, "התחלתי לגעת בכל מיני חומרים ואז התגלגל לידי צמיג פנימית של גלגל, זיהיתי שם חומר נורא מעניין וכבר באותו ערב הפכתי אותו לתיק. משם צמח המוטו שלי 'לעשות משהו ממשהו'".
הייצור והעיצוב של נאוטורה נעשים בארץ ונחלקים לכמה ליינים מרכזיים: תיקים, תיקי עבודה וסלים, מוצרים לעיצוב הבית, סלסילות לעיתונים סלי אשפה וכן ארנקים, מחברות ופנקסים. חומר הגלם הוא זה שמכתיב את הצורה והפונקציה. "יש משהו מרתק בלעבוד מתוך מגבלה נתונה. אני עובדת לפי הקו הטבעי של הצמיג שמעניק לי רק את הבסיס. העבודה דורשת תהליך פיזי של שטיפה, גזירה ותפירה. החשוב מכל הוא בחירת החלק הנכון של הצמיג. הדבר יוצא הדופן הוא שהצמיג מגיע עם שלל חותמות של מפעלי הייצור שנראים כעיצוב גרפי העומד בזכות עצמו עוד בטרם התחלתי לגעת במוצר".
ואיך את רואה את עניין המודעות בארץ לאקולוגיה וסביבה?
"יש לנו עוד דרך ארוכה לעבור. ברמת המיינסטרים אנשים לא ממש מבינים כמה זה חשוב ולא באמת חיים כאן את הנושא הזה. אפילו פחי מחזור אפשר למצוא במקומות מסוימים בלבד, אני מקווה שזה ייכנס יותר ויותר למודעות של כולנו".
מחירים: תיקים: 400-800 שקל, ארנקי גברים: 250-400 שקל, ארנקי נשים: 400 שקל, מחברות כרוכות: 150-350 שקל.
ניתן להשיג בסטודיו-שואורום בפאירברג 24, תל אביב, ובתיאום מראש אילנית בטל' 052-2848527 .
מירי גינזבורג – פריטי סדקית של חנות ישנה הפכו לאוצר וינטג'י אמיתי
"הכל החל בשנת2005 לאלה מאיתנו שזוכרות. היתה סבתא ולה חנות סדקית בתחילת רחוב שנקין. יום בהיר אחד העמידה הסבתא את החנות למכירה ומשם הכל היסטוריה." בדרך המקרית הזאת רכשה גינצבורג אוסף וינטאג' עצום ומשובח של מוצרי סדקית ותכשיטנות מהחנות הזו – אוסף שמילא אותה סקרנות והרפתקנות. "יצאתי לדרך חדשה ויצירתית, דרך שבה חלקים עתיקים ומרהיבים מתחברים לחלקים עכשוויים וטכנולוגיות מתקדמות משתלבות במלאכת יד עמלנית ומוקפדת של פעם". מתוך השילובים האלו נוצרים תכשיטים ואביזרים חד פעמיים (one-of-a-kind) ובסדרות מוגבלות בשיטת "קסטמייזינג" – פירוק וחיבור מחדש.
הרקע של גינצברג כאדריכלית והידע באמנות ובעיצוב מהדהד לאורך כל תהליך היצירה. והגבולות שבין תחומי העיצוב מיטשטשים.
OOLALA, שביל המפעל 3, תל אביב. טל' 03.7362828, ומתחם התחנה, מבנה 15.
פלר גרבויס היא היא סטייליסטית ומעצבת.