הוא עשה בפרופיל שלו מ "ריליישנ-שיפ לסינגל " ? ככה הוא נפרד ממני. ילדה בת 11, קרובת משפחה שלי, סיפרה לי איך היא ובני דורה מתמודדים עם שברוני לב . אבל לא בעולם הרגיל שבו הולכים לעבודה, מתעצבנים, מתייאשים, מסתכסכים עם אנשים, אלא ביקום מקביל ?שם – כל בני השכבה שלה ידעו לפניה . היא ישבה שעות מול הסטאטוס המתחלף שלו. היא לא ענתה לחברות שצלצלו נרעשות אל הנייד שלה. התגובות על הסטאטוס החדש שלו היו כמו אגרופים בבטן – ועם כל לייק שהתווסף לפרופיל שלו- הדמעות זלגו על לחייה. הוא עזב אותה.
סוג חדש של תקשורת הפך לשגרה. בעידן הזה, ילדנו מסתכלים עלינו, המבוגרים, ומבינים שיחסים הם מתקפה אינטנסיבית רועשת. שבאבחה של קליק אנחנו מקיימים יחסים. ואלה יחסים מהירים, אינטרסנטיים, מלאי חנופה, שבהם עושים סחר מכר למחמאות, תחמיא לי- אחמיא לך. והמלים נוזלות בקלות שכזאת, כמו רעש מחיאות כפיים זה לזו כל היום; על הקמפיין שלנו, על התמונות שלנו, האפליקציות שלנו. חוברים זה לזה במהירות, ואנחנו גם ה- "דוגמניות" שעל המסלול וגם ה"קהל" שמשמין מתשומת לב ונחת.
ברשת החברתית, בני אדם דומים זה לזה יותר מאשר שונים. האינדיבידואליסט נדרש לקונפורמיות, לנורמות שה"גולם" הזה שקם עלינו מחייב אותנו אליהן . כולנו מנומסים, מפרגנים, נותנים בלייק, משווקים ומלקטים מידע. לכולנו אג'נדה לשווק, קבוצות תמיכה שהקמנו או קידמנו, וקול מחאה. יש לנו ספר, להקה, או היצירה הכי חשובה שלנו ? ילדים יפים להראות.
"כי לכל אדם יש קמפיין …"
יש משהו מנחם לחזור מחו"ל אל ימי מלחמה בדרום ולראות בפייסבוק שאתה לא לבד. ובימי מהפיכה חברתית כולם כותבים אותו הדבר, מעלים אותן תמונות, עושים אותו "אטנדיגנ". וזה הופך את כולנו אופנתיים, בני המעמד הבינוני, סובלים, מחוברים.
אח"כ גלעד שליט ויש שנה טובה ו"סליחה" מהילד ? הסמל של המדינה, וזה הופך אותנו להומניים, ללא שוכחים, מנציחים.
ואח"כ דנה, מיכאל ורום חוגגים יום הולדת, וזה הופך אתנו חמים, מפרגנים, מוקירים. ואנו העדר, שעושה כל יום אותו דבר. כל שנה. אספסוף שמחפש מנהיג, מישהו שישלהב אותם כל שעה. ובימים שאהבתי לפגוש בחבריי בפייסבוק, הרגשתי שאותם חברים בדיוק מדכאים עבורי את חופש המחשבה והבחירה, את היכולת לחשוב משהו שונה מהם. כמו איזה כוח גרילה עוין. ה"דמוקרטיה הדיגיטלית" חנקה אותי.
המרדף אחרי לייקים, הוא המרדף אחרי כסף? אחרי חינוך הכי טוב? אחרי תהילה? הצלחה? אחרי ערכים ריקים שהפכו למשמעות החדשה. "אמא", הילד שלי אומר, "אני צריך אייפון כדי להיות מקובל".פשוט כך. ולרגע הבנתי שיש בלבול בערכים,
אבל זאת הבועה שלו כמו משחקיי האיי פון .
לא קורה שם שום דבר חשוב באמת. אז למה הוא נאחז בזה כמוני, כאילו זאת המציאות . מה יש במציאות שלא כדאי?
"אבל בלי משחקים זה לא שווה. יצחקו עליי" ואז הוא רץ לערוץ הילדים ואין שם את שבי השבלול, או?ז?ה האווזה, נולי האפרוחה, ובץ. וגם לא מנחים שמפגינים לרוב יחס אבהי או אמהי לבובות, וגם לא גישה דידקטית ומדריכה. יש שם גיבורי תרבות אחרים; מתוחכמים, שמדברים בשפה שלו. והתוכנית מריצה קטעים, גם דביליים. גם גסים כאלה. הם לא בובות, הם ממשיים, הנשים הנן דוגמניות פליטות ריאליטי שעושות סיטקום שלם לילדים . אחר כך הם מציעים שיתקשר אתם דרך המסך, יש להם כתובת אמתית; אתר פייסבוק שמאפשר לגעת בהם, אתר שניתן להתקרב אליהם דרך טוקבקים. והוא כותב להם, נרגש.
ועבורי זהו ראי אירוני, מכאיב בצלילותו . מדובר במרחב פרטי להגשמה עצמית לאהבה עצמית, לביטוי. אני מביטה על עצמי ועל הפעילות שלי בפייסבוק – אבל מהו אותו ביטוי? ביטויי הערצה? ורציתי להגיד לו שבתקשורת המקוונת מקבלים דבר אחד ומאבדים דבר אחר. שקשה לבטא במלים, אולי יש נחמה, אבל אין שם שקט. בקלות אכתוב על הקיר של מישהי "התגעגעתי, בואי נפגש" אבל לא אמצא את הכוח להיפגש.
צריך אומץ כדי לא להירתע מן הממשי, הממשי ההוא שיש בו גם זקנה ודלות וכאב וחלקיות, לחיות בחשיפה ארוכה עם הגוף שניתן לנו, עם בן הזוג שבחרנו בו, עם הילדים שנולדו לנו. צריך אומץ כדי לחיות עם אובייקטים אמיתיים**. בפייסבוק אנחנו לא מפחדים להיות מהגרים, הומוסקסואלים, זקנים, רווקים . אנחנו נורמלים בפייסבוק. הילד שלי בתמונות ; לא רעב, לא מעצבן, הוא לא דחוי שמתמודד עם סוגיות חברתיות. הוא רק ממותג. כמו הכוכבים מהפיג'מות. הילדים שלנו כבר מוכנים – הם יודעים לשנות את מבטם- למבט ה"לייק" שאימא תגרוף עבורו. כי הוא הדוגמן שלה.
וייתכן מאוד כי שבשנים הקרובות אנשים יפתחו הפרעות, תסמונת נפשיות הקשורות לשימוש שלנו במחשב. בעוד כמה שנים, או כבר עכשיו, ללא סמיילי או לייק, לא נוכל לחייך בעצמנו. אחרי שהתרגלנו לכמות מסוימת של תשומת לב, נזדקק כל הזמן ליותר. כשנעלה את הרף העולם המציאותי בכלל לא יתקרב לזה. נהיה יותר סוגסטבליים, דו קוטביים, הנפש שלנו תחיה את הפיצול הזה.שישים אנשים עשו אטדנינג להופעה שלי אבל רק 8 הגיעו. וראו אני ב"אני באמסטרדם"! אני צועקת וכל שלוש מאות החברים שלי שומעים אותי. ואולי במציאות שבה אני נמצאת בעלי הנו עייף ומותש ממני, הוא כבר לא מקשיב. ואנשים? ימשיכו לקחת ריטאלין ופרוזק אבל העיקר שעשו עליהם טאג.
"היה לך עם מי לדבר "? שאלתי את הילדה ואבא שלה אמר שאמא שלה כל היום בפייסבוק, מה הפלא. ומה עם ילדים שאין להם דמות קרובה לשוחח אתה. כאלה המתקשים ליצור קשרים ממשיים. היא בכתה על המהירות שבה הופץ המידע. על התוקפנות שלא הייתה ממנה דרך חזרה. ברגע שהחבר עשה "סינגל", השמועה הגיעה לאלפי מחשבים, הם ידעו. רק היא לא ידעה למה.
והיא לא הבינה שככה לא נולדנו. זה לא חלק מסיפור הבריאה ולכן זה לא חובה. ואולי זה חובה? . אבל אותו ילד שנולד בזה הרגע יאמין שסיפור הבריאה נוגע ל – ג'ובס ואלוהים. ולראשון יש הרבה יותר מאמינים.
** מריאנה, (2011)