שיחת הטלפון במוצאי שבת עם מיכל היא זו שהביאה אותי לכתוב את הדברים האלו. זה לא שלא חשבתי בעבר לכתוב את הדברים האלו, דווקא כן, הרי הם צרובים בלוח הזיכרון שלי. מידיי פעם קורים דברים שממש מקנים להם רוח חיים מחודשת. לשיחת עם הטלפון עם מיכל קדם SMS שאמר שהאזעקה תפסה אותם בגן השעשועים. אותה ואת אחותה עם כל הילדים.
בשנייה זה מעיף אותי לאותו אחר צהריים שחזרתי ממרכז הטניס עם מחבט בחתימתו של ג'ון מקנרו האגדי שאבא שלי הביא לי מאנגליה וכדור טניס צהוב. לא ירוק, צהוב. הייתי בת 12 בערך, אוליי קצת פחות. חזרתי לבד, אז ילדים בגיל הזה היו חוזרים ברגל ואבא ואמא לא היו על תקן שירותי הסעות. אה, כן, גם הייתה רק מכונית אחת, בד"כ אצל אבא ולאמא לא היה עדיין רישיון נהיגה. בשדרות תל חי, מול השכונה שזכתה לכינוי "טרומים" שמעתי את השריקה ההיא, אותה שריקה שידענו שאחריה תהיה נפילה. קטיושה. לא אחת. מתח. 40 ולפעמים גם יותר בדקה. וכל זה בתוך העיר הצפונית הקטנה. היא עברה מעל הראש שלי. בשמיים. גדולה ובוערת. כדור אש. ככה מלמעלה היא באה מכיוון רכס הרי נפתלי עוברת מעל הראש שלי בדרכה ליפול במקרה הטוב בשדה פתוח במקרה הגרוע פגיעה ישירה בבית.
הכדור נפל לי מהיד והתחיל להתגלגל. אין מה לרוץ אחריו. את המחבט החזקתי חזק. ראיתי איש אחד רץ אליי. הוא יצא מ"הטרומים" וצעק: "ילדה ילדה אל תפחדי". הוא הרים אותי ורץ איתי לכיוון המקלט כשהוא חוזר על המילים: "אל תפחדי". אבל פחדתי ואפילו מאוד. הגענו לאחד הבניינים של הטרומים. בקרית שמונה לכל בניין יש מקלט. לכל כניסה בכל בניין יש מקלט. עמדנו בחוץ. הוא אמר בואי תיכנסי למקלט עד שהכל יירגע. לא הסכמתי. עמדתי מאחורי קיר הבטון שמגן על בלוני הגז. עם דמעות בעיניים ובקול מלא ביטחון אמרתי לו: "אני לא נכנסת למקלט! אמא שלי תבוא לקחת אותי".
הוא הסתכל עליי המום. "איך קוראים לך ילדה?" הוא שאל.
"שרית" עניתי.
"יש לך אחים?"
"כן", עניתי.
"אמא שלך במקלט עכשיו, שומרת על אחים שלך. היא תבוא לקחת אותך כשהקטיושות יפסיקו ליפול".
הסתכלתי עליו, כועסת. "אמא שלי תבוא לקחת אותי, אתה תראה".
הוא איש טוב. הבין לליבי, נשאר איתי לעמוד מאחורי אותו קיר בטון עבה כשמסביב הדי פיצוצים ושריקות שמעידות שפיצוצים נוספים עוד יהיו. אני לא יודעת כמה זמן עבר. אוליי דקה. אולי 10. לפי המרחק מהבית סביר להניח שעברו 10 דקות. 10 דקות שלמות שבהן העיר הצפונית הזו מופגזת. קטיושות נופלות מלמעלה והרחובות ריקים מאדם. מרחוק ראיתי אותה רצה. הפנים שלה היו מבוהלים. מן הסתם בזמן הזה כבר הייתי אמורה להגיע הבייתה. דאגתי לה שהיא ככה מבוהלת ויצאתי אליה בריצה. "אמא, אני כאן. אמאאאאא אני כאן בטרומים" צעקתי בקולי קולות. האיש מהטרומים בעקבותיי. היא ראתה אותי והרגישה הקלה. רצה לכיוון שלי. "גיברת, בואו תיכנסו למקלט עד שתיפסק ההפגזה". הגענו למחסה.
אני חושבת שלא נכנסנו למקלט. עמדנו מאחורי קיר הבטון ההוא וחיכינו. אז הייתה דממה. שקט כבד באויר. ואז מתוך הדממה החלו להישמע צפירות של אמבולנסים וכנראה כבאיות וניידות משטרה. יצאנו החוצה מהמחסה ורצנו הבייתה.
אחרי ה SMS שהגיע מיכל והתשובה המסומסת שלי, התקשרתי. מה את מסמסת שאלתי את עצמי. במצב כזה מתקשרים. היא ענתה ובלי לחכות שאגיד משהו אמרה: "זה נפל כל כך קרוב לקחנו את הילדים, השכבנו אותם צמוד לחומה ואני ואחותי פשוט נשכבנו עליהם". אוייש אלוהים, עוד ילדים שגדלים עם זיכרונות שצורבים את הנשמה בצלקות שלא עוברות.
מדברים על ילדי הדרום. שיגדלו בשקט. בשלווה. הרבה פסיכולוגים מסבירים להורים איך להרגיע את הילדים. והנה אני, ועוד הרבה חברים שניפגשנו לא מזמן בפגישת מחזור של 50 שנים לבי"ס התיכון המקיף הראשון העלינו זכרונות מתקופת המקלטים. מהתקופה שלא הייתה אזעקה. היה ג'יפ של צה"ל ועליו חייל עם מגפון שמכריז: "כל תושבי קרית שמונה נא להיכנס למקלטים". קולטים??? "נא להיכנס למקלטים". בנימוס. אם זה לא עצוב זה בוודאי מצחיק. מסתבר שכולנו פוחדים מדלתות שנטרקות. אייל ואני עוד זוכרים את הציור המפוייח השחור שהיה על הקיר בכניסה למקלט. איזה פחד זה היה. לידיעת כל הפסיכולוגים ואנשי החינוך, מה שאתם עושים זה מעולה ומלא כוונות טובות אבל לחיים יש דינאמיקה משלהם. ילדים זוכרים את הכל. בצבעים עזים, בקולות חיים ועם ריח שניתן להריח.
היום אני כבר לא ילדה ואני בעצמי אמא לילדים ואני זוכרת את הקולות והאירועים שהיו אז בתקופה המופגזת הזו. בביקור במוזיאון אגד סיפרתי להם על התקופה שקרית שמונה הייתה מלאה בחיילים ובקו 845 הישיר לת"א לא היה בכלל מקום כבר כשיצא מהתחנה המרכזית.
אותנו, "ילדי הצפון", אף אחד לא שואל איך אנחנו מרגישים ואם אנחנו בכלל זוכרים וכשמראים את הבתים ההרוסים, באילו תמונות אנחנו נזכרים?
שלל הזכרונות הזה לא מכין אותי לשיחת הטלפון עם מיכל.
אני כל כך רוצה שתחיי חיים רגילים. שתחווי אמהות שפויה. שכל הנפילות האלו הלוואי הן חד פעמיות ולא יקרו עוד. שרמי יצא לאימון ריצה בלי שתתחנני שישאר בבית, שתוכלי ללכת לשחק כדורסל בלי לחשוב על הדרך המהירה הבייתה ושהממ"ד יהיה רק חדר משחקים. שדניאל ועופרי ידעו שבגן שעשועים נהנים וצוחקים ושאמא מיכל ודודה סיגל יקפצו רק בחבל ולא על הילדים בשביל לשמור עליהם.
ואם בכל זאת קורה משהו….. את מכירה את הדרך אליי.