איך הכל מתחיל?
זה התחיל מתישהו, ואחר כך היה גם את המאורע המחולל…
יום אחד, אני חושבת שזה היה שנה שנתיים לפני שהתחלתי ממש לכתוב, אני מוצאת את עצמי יושבת מול המחשב ומרגישה שמתחשק לי, ממש בא לי לכתוב, בא לי להגיד משהו, יותר ממשהו, בא לי לכתוב סיפור! ואני מתחילה לקשקש איזה משהו, גם שם סילבי מופיעה (סילבייה מבן לורדוויל? היא באמת הכלבה שלי, והיא באמת "ממש לא פיקינזית…" היא זאבה מעורבת הכי טייפ אלפה שיש, היא מדהימה וחכמה להפליא וסנובית כזו שכשמלטפים אותה זה בדרך כלל ממש מציק לה… והיא בטוח לא חייה בשלום אם אף חתול, אף חתול. חברים יקרים, לצערי גם פוף, אם היה כזה במציאות ? לא היה שורד, אין דבר כזה "תקופת הסתגלות לחתולים" אצל סילבי, באמת שלצערי כי אני ממש, אבל ממש אוהבת חתולים! בעיקר שחורים, כמובן ) אבל זה היה דף אחד וזהו. זרעי הסופרת שבי נסדקו, כמעט נבטו ואז… כלום, דממה מוחלטת. אני לא כותבת ויש לי מחברת שבה אני משרבטת איורים מדמיוני הפורה, אולי פעם זה יהיה סיפור ילדים.
אה, דרך אגב- פרדי ולולו העטלפים? גם הם נולדו כבר אז, אומנם לא ידעתי שקוראים להם כך- אבל היה לי רומן שבע"פ איתם- הייתי צופה בהם מהמרפסת בלילות כשהם היו באים לבקר את עץ השסק של בני השכן בחצר שלידי… כן גם הוא אמיתי לחלוטין וסילבי באמת הייתה מרגיזה אותו כשהיא נובחת בלי סוף כל פעם שהוא משקה את הגינה… היא נובחת וניו ? הבן שלה, מצטרף… וניו באמת חתיכת כלב ענק (אבא שלו ז"ל היה רודווילר מעורב בבוקסר, קראו לו "רוע" ? ממש לא מוצדק כי הוא היחיד מהשלישייה שמתוארת כאן שהיה מותק אמיתי, אני חושבת,) והוא היה נובח בבסים רמים (הוא ממש שר) ויחד עם אמא שלו זו הייתה מקהלה שהוציאה את בני מדעתו. בני ואשתו חזרו לאהוב אותנו ביום שהודעתי להם שבקרוב אנחנו עוברים לביתנו החדש…
שנה שנתיים אחר כך שוב מתחיל לדגדג לי בקצה האצבעות… בינתיים אופק נולד, אני הופכת לאמא במשרה מלאה ומתישהו אני פותחת את המחברת ההיא עם השרבוטים ושוב בא לי לכתוב, זה מתחיל להרגיש כמו סיפור ילדים, יש לי איזה תובנה: את האחים גרים אני לא אקריא לאופק, ובחיי שאני לא מתכוונת להעליב… אבל תהרגו אותי אם אני מבינה מה עבר להם בראש. אז אני רוצה לכתוב לאופק סיפור לפני שינה, סיפור נעים, שישאיר את הנשמה הטהורה הזו נקייה בלי טראומות בסגנון הזאב שאוכל את סבתא. ובמחברת ההיא יש לי גחלילית אחת (זוהר כמובן, ואגב זוהר בראשית דרכה הייתה "גחליל" ולא גחלילית אבל העורך שלי חשב ש… אני לא יודעת בדיוק מה הוא חשב, אבל הוא הציע שזוהר "הוא" יהפוך ל"היא" ואני הסכמתי.) וגם סאן האגדית- הגחלילית הטובה והזקנה, גם היא מופיעה בשרבוטים (היא נולדה בשם אורייה אבל למען האוניברסליות הפכתי אותה ל"סאן")
עוברים עוד כמה ימים ויום אחד קופץ לי לראש זכרון רחוק, רחוק ומתוק. אני נזכרת באותם צהריים בבית הוריי: אני שוכבת במיטה של הוריי ובוהה דרך חלון אל שמיים שהיו קצת מעוננים ואז ראיתי את אותו מחזה תעתועים, עד היום קשה לי לומר בוודאות אם זה הדבר שראיתי היה בו ממש, אולי חלמתי? ראיתי שני ציפורים ענקיות צבעוניות להפליא, אותן ציפורים שמתוארות בבן לורדוויל… והן באמת עפו בדממה מכושפת, אני קפצתי ממקומי וטיפסתי אל החלון לראות טוב יותר וכך ליוויתי אותם במבטי עד שנעלמו. זה קרה לפני שנים, הייתי ילדה. אני משרבטת איור נוסף במחברת שלי.
אופק עוד מעט בן שנה, הבטן שלי תופחת לאיטה כשנופר גדלה בתוכי והדיגדוד הזה, התשוקה הזו להוציא משהו אל הדף מעלה גלים של יצירתיות בתוך תוכי. ובוקר אחד ממש מוקדם זה קורה, המאורע המחולל.
אני לוקחת את אופק לטיול אל גן משחקים, מעניין שאותו בוקר התעקשתי להגיע לשם. הרי יכולתי בקלות לשחק בגן שהיה קרוב אל ביתי, חלפתי בדרכי על חמישה או שישה מקומות שבהם יכולתי להעצר ולטייל עם אופק, אך לא. אותו בוקר נסעתי לחיפה לאזור שסמוך לבית הוריי, נסעתי ל"גן האונייה". אנחנו הילדים שגדלנו שם קראנו לו כך משום שפעם מזמן, כשאנחנו עוד שחקנו בו, הייתה שם אוניית מעפילים ישנה. "גן האונייה" שמשקיף אל הים מלא בזכרונות הילדות שלי, שלי עם הוריי, עם חברים ומלא אבטיחים אדומים ומתוקים שאבי ז"ל היה קונה 'בבסטה' שהייתה ממוקמת בפתחו של הגן בערבי הקיץ החמים.
אותו בוקר אני יושבת שם להנאתי על ספסל, אופק מנמנם בעגלה, ארוע דרמתי כשלעצמו… ואני מנשנשת כריך "סוג של ביס לדרך" ואז כשאני מרימה את העיניים שלי ומפנה את ראשי הצידה אני רואה אותן נכנסות אל תוך הגן בהליכה מהירה. שתי נשים צועדות בהליכה נמרצת, כמעט בריצה, ואני באמת בטוחה שאלו הן שתי נשים צעירות שיצאו להליכת בוקר והן מתקרבות ולתדהמתי אני מגלה את תווי פניהן, והן יפות ומקומטות, כל אחת מהן היסטוריה שלמה… לפחות בנות מאה שנים כל אחת. הסוודר שכופתר ברישול, מכנסי הקורדרוי, הכובע שהסתיר שיער שיבה, המקל והצמה הלבנה- הכל אמיתי. והן חולפות על פניי ומחייכות ואז מתיישבות על הנדנדות ויוצאות לסיבוב של "רד עלה" … כזה "רד עלה" שאני אז באותם ימים אפילו לא זכרתי מתי בפעם האחרונה, כבר שנים שלא… באמת מחזה מדהים, עם הראש שנזרק אחורה ועיניים שנעצמות אל השמיים, הרגליים מונפות קדימה ואחורה ואני באמת מקללת איך לעזאזל אין לי מצלמה??? ואני הכי מקנאה בתוך תוכי, כי לגופן הקשיש לא היה שום קשר לתחושת הילדות האינסופית שהן שדרו! וכך פתאום הן נעצרות, קמות, מחייכות אליי שוב ובאותה הליכה נמרצת שבה הן נכנסו הן מתרחקות אל תוך השביל המתפתל, ואני מרגישה את אותו דחף וקמה אחריהם כשאני מתנערת מהפירורים וכשאני צועדת במהירות אל תוך השביל אני מספיקה לראות את כובעה של האחת וצמתה הלבנה של השנייה מאחורי שיח בעיקול וכשאני חולפת על פניו הן נעלמות, ובמקומן… אני רואה שני חתולים. אוי אוי אוי, הם היו יפיפיים, שחורים ויחסית ממש גדולים. וכך הם צעדו בגבם אליי במן אצילות חתולית כשזנבם מונף אל-על והתרחקו לאיטם… וכמו שכתבתי בספרי, "אז או שהאדמה הייתה ממש רעבה, או שאין לי מושג מה בדיוק קרה" באותו יום נפרץ בי סכר עצום כל כך, את מה שיצא מתוכי כבר אי אפשר היה לעצור, רציתי לכתוב סיפור ילדים לפני שינה… אפילו היה לי קובץ בשם זמני במחשב שקראתי לו: "Bed time story" (מאוחר יותר יצא סרט פנטזיה כזה, בהתחלה אמרתי אוף… ואז שנתי את שם הקובץ, בדיעבד אני מרגישה ש "בן לורדוויל" הרבה יותר מתאים לספר) בכל אופן רציתי סיפור קצר, על גחלילית בשם זוהר… אבל הזקנות מהפארק העירו בי משהו רדום, הזקנות מהפארק הפכו לאייריס וקטורה- הטריאניות… שומרות היער. מה שיצא ממני אחרי שנה וקצת של כתיבה, תוך כדי בהייה אל תוך הלילה, כשצללתי אל תוך עיניה הכחולות של נופר, אל תוך הים, ההרים והעננים… כשרצתי להביא את אופק שטיפס על גג מחסן להביא את הירח(אמיתי: "רציתי להביא את הירח, אמא!")כשהתעוררתי מחלום, כשחיבקתי את אהובי ? ראובן, הטריאני שלי וחברי הטוב ביותר, כשהבטתי באנשים מזדמנים, בילדים, ברמזורים, בזמן המתנה בין פגישות עמוסות וצפופות במהלך יום עבודה, כאשר צפו בי עוד ועוד זכרונות שהתערבבו אל תוך העלילה, פגישות ומראות מזדמנים המשיכו להתערבב ונשפכו כמו צבע משובך על בד רענן לציור, לסרט (לו ידעתי איך, כנראה שהייתי כותבת תסריט) עד שנכתב ספרי הראשון, חברים יקרים אני גאה לומר זאת: בן לורדוויל הוא ספר פנטזיה מופלא וקסום ואני כתבתי אותו.
שלכם,
שרה