מערכת היחסים הורה-ילד היא מערכת מורכבת וסבוכה, פרטית וייחודית – כל אחד ו"החבילה" שלו. אבל אם תסתכלו טוב תוכלו לראות את הפגע הרע המשותף כמעט לכולנו במידה זו או אחרת, והוא הפוקוס שלנו, שתמיד הולך לאיבוד במירוץ המטורף של ה"חיים". שמתם לב, למשל, כמה אנחנו ממהרים? אנחנו כל הזמן נלחצים ומלחיצים, עסוקים בלעשות "וי" על משימה עכשווית כדי לתקתק כבר את המשימה הבאה, הופכים את הלוגיסטיקה למהות הקיום מבלי להכיר בכך שהלוגיסטיקה הזאת מפסיקה להיות תובענית כל כך כאשר אנחנו "רואים" את הילדים שלנו ומכוונים מחדש את הפוקוס.
עוד ב-Onlife:
- מה אפשר לעשות ביד אחת?
- הספרים שיעזרו לכם להיות הורים טובים יותר
- בארצות הברית החליטו לתת ריטלין לילדים בני 4 – אתם בעד?
כאשר אנו מחמיצים את ההתבוננות על מערכת היחסים השלמה אנחנו מדגישים כל הזמן את הקונפליקט התורן ומחפשים עבורו פתרון אינסטנט: הילדים רבים בזמן הנסיעה – מה עושים? הילד רב עם חברים שלו – מה עושים? הילד מבלה שעות מול הטלוויזיה – מה עושים? ויש תשובות לכל השאלות הנפוצות הללו, אבל כל תשובה, טובה ככל שתהיה, תמיד תחסר את ההתייחסות למערכת היחסים השלמה, שכן תרבות האינסטנט.נקודה.נט שלנו לא מסוגלת באמת להכיל אותה.
השקעה במערכת היחסים היא לא רק עניין של ידע או של למידה, אלא גם ובעיקר של פוקוס: אחרי יום מתסכל בעבודה אנחנו יוצאים מפוקוס. אחרי יום טוב ומחמם לב אנחנו חוזרים הביתה במצברוח טוב ופנויים להכיל את הילדים שלנו; אנו מכוונים מחדש את הפוקוס ומכניסים לתוך היחסים שלנו איתם שמחה, כוחות, הומור. אתמול הם היו ילדים "רעים" והיום הם ילדים "טובים".
ההורים – לכאורה אותם הורים – לא רכשו תובנות חדשות מאז יום האתמול. אז מה? נמתין ליום טוב בעבודה כדי לחזור אל הילדים שלנו מלאים ומאושרים? ואם ניאלץ להמתין שנה? שנתיים? יכול להיות שאנחנו יכולים לכוון את הפוקוס אחת ולתמיד בלי שהוא יזוז לנו כל הזמן?
הנה בא עוד בוקר
הרי לאן בעצם אנחנו ממהרים? הנכסים איתנו, האוצרות לידנו – הילדים שלנו, צמודים יותר מאי-פעם – אף פעם לא יהיו קרובים אלינו כמו עכשיו. אז לאן אנחנו כל כך ממהרים ולאן, בעצם, כל כך חשוב לנו להגיע?
הנה הבוקר: כמו עוד בוקר מבין כל הבקרים האלה שבהם החיים נראים לפעמים כמו עול מתיש וכבד שלא נגמר אף פעם. למה הילדים שלי תמיד מעופפים בבוקר? למה דווקא בבוקר? למה דווקא שלי? איך אפשר לעשות קוקיות אם היא כל הזמן מזיזה את ראש? למה היא תמיד נזכרת שהמכנס לוחץ במותניים דווקא כאשר אנחנו כבר יוצאים (סוף-סוף) מהבית? והוא… רק אתמול שאלתי אותו מספר פעמים איך היה בבית הספר אז למה דווקא עכשיו הוא מואיל בטובו לחשוף מידע חשוב כל כך?!
אבל הבוקר הוא לא העניין, הוא רק דוגמה. הוא דוגמה קלאסית לאותם המצבים שבהם אנחנו כל כך בקלות מאבדים פוקוס ורואים מטושטש את החיים, את הילדים שלנו, שוכחים מה חשוב באמת, ואז אנו כועסים, מתלוננים, נוזפים, מתחשבנים, מתבאסים.
לאן בעצם אנחנו ממהרים?
אנחנו מנסים להבין את ילדינו, למה עושים כך ולא אחרת, מה מניע אותם ומה הם רוצים. בואו נשאל את השאלה המקדימה והמתבקשת – מה אנחנו רוצים? מה רצינו כאשר הבאנו לעולם ילדים? לאן בעצם אנחנו ממהרים כל הזמן? מה ייתן לנו את הסימן ש… הגענו?
בואו נעצור, לפחות לרגע, ונשאל את עצמנו מתי בחיים העתידיים שלנו נגיע למקום טוב יותר, שבו ילדינו יהיו קרובים אלינו כמו עכשיו? שאלה אולי גדולה, אבל יכולה להחליף הרבה קטנטנות.