לא תמיד היא רצתה להיות אימא. היא באה ממשפחה גדולה ותמיד היו סביבה הריונות ותינוקות, אבל היה משהו נחמד בזה שהיא משחקת עם התינוקות "ומחזירה" אותם להוריהם כשהם בוכים או צריכים החלפת חיתול.
בגיל 39 היא התחילה לחשוב שאולי הגיעה הזמן. היא נכנסה ויצאה ממערכות יחסים בלי לחשוב פעמיים, ומכיוון שהוריה גרושים תמיד ידעה עמוק בפנים שהיא לא תרצה להתחתן.
מהאפשרות ללכת לבנק הזרע היא נרתעה, בעיקר בגלל שכמה ממכריה במהלך השנים היו תורמים בבנקים הללו והמחשבה שהיא תבחר במקרה באחד מהם כתורם החרידה אותה.
למצוא שותף בלי סקס
היא חיפשה בן זוג להורות משותפת המון זמן, יצרה קשרים ויצאה לפגישות אך אף פעם לא היה את אותו קליק שהיא חיפשה. היא רצתה זוגיות ללא זוגיות. היא רצתה שותפות ללא שותפות. היא רצתה ליצור משהו שלא התאים לכל אחד. ככל ששמה יותר גבולות ברורים, היו הרבה פחות גברים שנכנסו לקטגוריות שהיא דרשה וכך עברו להם עוד שלוש שנים.
לבסוף היא מצאה אותו. גבר שהיה חלק מחייה לפני 15 שנה הגיח בהם פתאום שוב והיא לא ידעה את נפשה מרוב אושר. הם יצאו כמה פעמים והבינו שמבחינה רומנטית הדברים לא עובדים אך היא אזרה אומץ ושאלה אותו אם הוא יהיה מוכן להיות אב לילדיה. הוא הסכים ללא מחשבה נוספת.
הוא אהב אותה, אבל לא באופן רומנטי, וזה התאים לשניהם מאוד. די מהר היה חוזה ביניהם. ההוצאות וההתרגשות היו משותפות, הם יצאו לדרך. תחילה הזרעות (שלוש במספר) ולאחר מכן הפריות.
בגיל 43 ולאחר שש הפריות, היא בחרה להגיע אלי לפגישה. היא רצתה להרגיש חזקה יותר מכיוון שהיא הבינה שהדרך הרבה יותר ארוכה ממה שהיא ציפתה. היא התחילה תהליך וקיבלה כלים שעזרו לה להיפטר מהעבר ולצעוד בבטחה אל עבר העתיד.
הרופא ביקש לדבר איתה לאחר הפריה מספר 10. הוא הסביר שהנתונים והבדיקות מראות שהביציות ברמה מאוד נמוכה ושעכשיו זה הזמן לחשוב על תרומת ביצית. היא הייתה מאוד מבוהלת מהרעיון אך דווקא בן זוגה להורות היה זה ששיכנע אותה שזה הצעד הנכון עבורם.
מה התגלה במסמכים?
עוד בדיקות ועוד החלטות הובילו אותם שוב לבית החולים נרגשים להתחיל את התהליך. שלושה שבועות לפני ההתחלה, כשהיא מוכנה רגשית, נפשית ופיזית לתהליך, התקשרו מבית החולים לבקש עוד כמה מסמכים.
המתאמת מטעם בית החולים הסבירה לה שחסר להם העתק מספח תעודת הזהות של בן זוגה להורות וכן בדיקות דם נוספות וחתימה. הם קבעו להגיע לבית החולים יומיים לאחר מכן. היא התרגשה מהעובדה שההיריון קרוב מתמיד.
כשהגיעו לבית החולים ביקשו המתאמת והאחות את כל המסמכים לפי הרשימה וניגשו לצלם אותם. כמה דקות לאחר מכן נכנסה האחות בבהלה ושאלה, "אדוני, אתה נשוי?"
לרגע היא לא הבינה שהאחות מדברת אל בן זוגה להורות ולא הבינה את המשמעות. לאחר מספר דקות היא הרגישה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליה.
אם הוא נשוי, הוא לא יכול להיות בן הזוג שלה להורות. ואיך זה יכול להיות שהוא מעולם לא סיפר לה שהוא נשוי במשך כל השנים הללו? ורגע, היא שנייה לפני החלום שלה, שנייה לפני תחילת העתיד, שנייה לפני ההיריון.
היא לא הצליחה להשתלט על הבכי. בעיקר הייתה היסטרית בגלל שהעתיד היה פתאום רחוק מתמיד. מה עושים עכשיו? מה האפשרויות? על מה אני מוותרת ועל מה אני נלחמת? איך זה קרה לי בכלל?
הסוף עדיין לא נראה באופק. היא יוצאת רק עכשיו מההלם הראשוני, שלושה חודשים לאחר אותו יום. היא עייפה מתמיד ומרגישה שיש כאן מסר חשוב להעביר ? "תוודאי שהוא לא נשוי הרבה לפני שאת מתחילה איתו תהליכים".
היא מחפשת בן זוג להורות ושוקלת שוב את האפשרות לתרומת זרע, אך משהו נסדק עמוק בפנים. היא איבדה אמון באנשים וקשה לה המחשבה על להביא ילד לעולם שבו אין אמון בסיסי.
אותו גבר ממשיך לחיות את חייו. היא גילתה שהוא נשוי עם ילד ואשתו מעולם לא חשדה בו ובמעשיו. מבחינתו הוא מאוד רצה "לעזור" לה, אך היא הבינה שטוב הלב והתמימות לא באמת היו המניע שלו אלא הדחף להראות שהוא אדון לעצמו.
היא מקווה לנס אך יודעת שמלאי הנסים שנותרו לה מוגבל.
נשים יקרות, אם אתן חושבות על הורות משותפת, בקשו כבר בתהליך ניסוח החוזה ביניכם לראות ספח של תעודת הזהות. בית החולים שגה ולא ביקש את הספח בתחילת הדרך, ואותה אישה כרגע מצויה בתהליכי תביעה נגדם. אבל על מנת למנוע הרבה עוגמת נפש וכאב, ודאו מראש שהספח מראה שאכן הגבר גרוש או רווק – רק כך הוא יוכל לתרום את זרעו.