מה לא נאמר על פרשת קצב. שעמדות התביעה אינן עקביות, שהסניגורים שולפים טענות הגנה כמו שפנים מהכובע ובאופן כללי שהיא מתנהלת כמו קרקס. ולמרות זאת, אחרי שנים של עבודה עם מערכת המשפט, אני יודעת שלמרות שאיפותיה להיות מערכת שמאזני הצדק הם נר לרגלה, בסופו של יום היא מערכת המושתתת על כללי משחק ברורים וטקטיקות מחושבות מראש.
ודווקא בגלל זה פרשת קצב לכאורה כל כך לא ברורה.
עוד ב-onlife
- "זה יומן הגדול של נפגעות תקיפה מינית. אני בוכה מהתרגשות"
- לינוי בר גפן על הכרעת העליון: התענגו על הרגע, תיכף יגיע האגרוף
- תפסיקו לפרסם זונות על האוטו שלי
לכל אורך הפרשה לא היה ברור לי מדוע קצב מתנהל כפי שבחר. מדוע השתלח בתקשורת בבוטות וללא רסן, ויצר רושם של אדם גס ואלים, התואם את האדם שמתואר בכתב האישום נגדו? מדוע לא לקח את ההסדר המתוק שהוצע לו? ומדוע התעקש להכחיש כל קשר מיני עם המתלוננות? הרי כל דרדק משפטי יודע שאם אנסת – עדיף שתטען למעשים מיניים בהסכמה.
כ-בוד במלעיל
תהיתי מה קרה לו לקצב עם סוללת עורכי הדין ויועצי התקשורת מהשורה הראשונה, שוודאי יעצו לו אחרת. ומילה אחת לא הניחה לי – כבוד. לא כבוד של משרד החינוך, אלא זה הסטריאוטיפי שמחבר אותי באופן מיידי למזרחיות של עצמי. כזה מין כ-בוד במלעיל, כ-בוד שבהגייתו הפה מתמלא, החזה מתרחב ודמותו של יהורם גאון ב"קזבלן" עולה במלוא תפארתה.
אני זוכרת את קזבלן המהלך ברחובות יפו, בחזה מתוח, נשים לא יעמדו בפניו, גברים יברחו מפניו. קזה הכל יכול, באמת כל הכבוד. ויחד עם כל תפארתו היה לנו ברור כי קזה הוא דמות טראגית, מין "אליפלט" כזה, שבלי דעת מדוע ובשל מה זה ואיך, מסתבך עם החוק, נחשף ליחס גזעני ובצבא, "כשהקרב היה בוער; והכיתה לא זזה; המפקד היה אומר: אתה ראשון יא קזה!" וקזה, זה שלא מבין את כללי המשחק, לוקח בגאווה את תפקיד בשר התותחים.
הייתכן שקצב הוא קזה? ייתכן שהוא פשוט לא מבין? ייתכן שאנו שמחים על הרשעתו לא בגלל סבלן של הנשים שנפגעו ממנו או בגלל הצדק החברתי שהרשעתו מוכיחה, אלא בגלל שסדר אחר שב על כנו? זה שמראש גרם לנו לדעת שלא נותנים למזרחי להיות נשיא, פשוט לא יכולנו לומר את זה כי זה לא מנומס?
זה כמעט מפתה לחשוב כך. אולם כאישה מזרחית אני יודעת כי לקזה יש גם פנים אחרות. אלו שלא נותנות לאף אישה לפגוע בכבודו של הפטריארך. אלו שישתיקו, יאלימו, יחרימו וימחקו כל רמיזה, כל אמירה נשית המאיימת לבקר אותו, לקרוא תיגר עליו או לסרב לקבל את מרותו.
רטוריקה של אפליה
קצב לא יודע את כללי המשחק? יודע גם יודע. יש שיאמרו שכמו איציק מרדכי הוא מעין דור ביניים שכזה, ששינו לו באמצע המשחק את הכללים ולכן לא פלא שהפסיד. אולם לא בכך מדובר. קצב יודע שהיום אנחנו חיים בתקופה בה שחורים נבחרים להיות נשיאים ולבנים נכנסים לכלא על מעילות. אולם כמו הרבה אנשים העושים שימוש ציני ברטוריקה של אפליה לשם קידום האינטרסים הפוליטיים שלהם, שוויון הזכויות שאליו הוא טוען, לא תקף בעיניו לנשים. על הדיכוי הזה לא מוותרים כי הוא נוח מדי.
ואני, כמו נשים מזרחיות רבות, מרגישה דווקא כן מעין דור ביניים שכזה. אני יודעת שקצב מסמל את הדיכוי הכפול של נשים מזרחיות. זה שנמצא גם בחוץ וגם בבית. ועדיין, עם הידיעה הברורה הזו אני לא יכולה שלא להרגיש שלא מכבסים כביסה מלוכלכת בחוץ. מצד שני זה הכעס הזה שדוחף אותי לכתוב, לאוורר, להחצין ולא להקל עליו, ולקוות שהסדר הקודם לא יחזור. שהנשיא הבא – ועדיף הנשיאה – יהיו מזרחיים, גאים ונאורים. כמו שאני מכירה ויודעת.