קפה עם יהורם גאון

האישה הראשונה שהשפיעה על חיי היא אם ילדיי ואשתי לשעבר, אורנה גולבפרב.

יש בינינו קשר מצוין, ביחד הבאנו לעולם את הילדים שלנו, ואני לא חושב שיש דבר משמעותי מזה. שעה שנפרדנו החלטנו שאנחנו רוצים יותר מכל להייות הורים לילדים שלנו, וזה מה שהכתיב מאז ואילך את כל המהלכים שלנו.

 

 

עוד ב-onlife

 

"ב'מעושרות' עוד תגלו את טלי האמיתית". אריק סיני על הנשים בחייו

גלית לוי: "בחיים לא הייתי מסכימה להשתתף ב'שלוש'"

"אני קוגרית בנשמה". קפה עם סנדרה שדה

 

 

אורנה היא זו שהשרתה אווירה טובה, על אף הפירוד שנוצר לרוע המזל, אבל היה צריך להתמודד איתו . התתמודדות שלנו, בגלל אופיה שלה ולא פחות בגלל אופיי שלי, הכתיבה לנו חברות אמיצה ונהדרת למען הילדים.

 

אני חושב שעשינו הכי נכון שאפשר, כי אני מכיר זוגות שמתנהגים אחרת, מתנקמים אחד בשני ומונעים אחד מהשני הרבה מאוד דברים. מי שסובל מזה בסך הכל זה רק הילדים. אנחנו היינו אחרים לגמרי.

השנייה – בתי, הילה 

הילה הרשימה אותי מאוד מאוד בכך שהייתה גם בבית ספר לאמנויות, וממידע אישי ומהתרשמות אישית היא כשרונית בצורה בלתי רגילה. 

 

היא התקבלה ללהקה צבאית מתוך איזה 700 נבחנים. איפה שהוא, בחוש, היא הרגישה שהיא תצטרך להתמודד לא רק עם הקולגות שלה, אלא גם עם משהו שאין לה שליטה עליו, וזה להיות "בת של".

 

היא עשתה תפנית אדירה, ויתרה על המקום בלהקה והלכה לשרת כפקידת מודיעין במטכ"ל. אחרי השחרור היא למדה שבע שנים בסמינר הקיבוצים והוסכמה להיות מטפלת בפסיכודרמה.

 

היום היא מטפלת בכל מיני בעיות נפשיות דרך הפסיכודרמה, והיא מאוד מאושרת. היא בכלל לא מתוסכלת, וכל כשרון המשחק שלה והשירה – היא משתמשת בו בדרך עקיפה ואחרת ומאוד מאוד ברוכה.

מהילה למדתי שהחלטות חכמות כמו אלה, שנלקחות ברגע משמעותי בחיים, הן הרות גורל. אם היא הייתה ממשיכה בתיאטרון או בשירה לא נכונו לה חיים מאושרים, אלא חיים בצל.

 

ככה אין בה טיפה של צל אלא היא כולה שרויה בתוך אור. צריך להסתכל  בפניה כשהיא חוזרת מטיפול ולראות כמה אורה מלווה אותה.

 

תחרות זה דבר מאוד קשה. מה שאהבתי ב"בית ספר למוזיקה", ובגלל זה הגעתי לתוכנית, זה שאין שם תחרות.

 

תחרות היא מסוג הדברים שהם קשים ובדרך כלל לא נעימים ומביכים, קל וחומר כשמדובר בילדים. ברגע שכל הקונספט הפך להיות בית ספר, אז ראיתי בזה אפילו שליחות, כי השירים שאנחנו מביאים לילדים הם מסוג השירים שלא נשמעים זה זמן רב לא בטלוויזיה ולא ברדיו.

 

זו הייתה חוויה בלתי רגילה בשבילי לעבוד עם ילדים קטנים. באמת הגיעו 16 זמירים אמיתיים, עם קולות מופלאים, מין שירת מלאכים כזאת. ילדים קטנים ששרים זה משהו מאוד מרגש.

 

אנחנו נקראים מורים בתוכנית,  אבל לא לימדנו כלום, כי במשך עשר תוכניות קשה מאוד ללמד. תרומתנו הייתה הבאתו של רפרטואר יוצא דופן.

 

הבאנו קלאסיקה ישראלית, שירים של סשה ארגוב, נעמי שמר, שלונסקי ועוד – כל הדברים האלה לא היו מגיעים למסך, לפריים טיים, אלא דרך הברקה כזו, וגם כי כי כל אחד מאיתנו, המורים, במידה כזו או אחרת גם שפוט של המוזיקה הקלאסית הישראלית.

 

אני חושב שכולנו, כל ארבעת המורים, זו הייתה בחירה מהטובות שיש.  את מתי כספי הכרתי קודם, גם מעבודה משותפת, ועל מעלותיו כמובן אין צורך להכביר מילים.

 

את קרן פלס ואת משה פרץ לא הכרתי קודם, ואני חייב לומר שלמדתי לאהוב אותם מאוד, להוקיר אותם, לכבד מאוד את דעותיהם ואת האינטליגנציה והאינטלקט שלהם. הפכנו לחברים מאוד טובים.  

 

גם משה וגם קרן שבו את לבי ברגע שהכרתי אותם. לכל אחד מהם יש קסם אישי מיוחד. קרן מאוד ספונטנית, מאוד רגשית. לא אוצרת בתוכה שום דבר אלא מתפרצת ולא עושה חשבון לכל הסובבים אותה, וזה מאוד יפה ואנושי בעיניי.

 

למשה יש קסם אישי אחר לגמרי; בדמותו, בדרך שבה הוא מתבטא. לא היה לי שום קטע לא נעים איתו בעקבות הסיפור עם האמירה שלי על המוזיקה המזרחית – לפחות לא משהו שאני מודע אליו, זה היה סיפור מאוד רחב יריעה.

 

משה פשוט כבש  אותי. הוא איש מאוד צנוע. אנשים צנועים שובים את לבי מהרגע הראשון.

השלישית: גילה אלמגור

אני נמצא כרגע בחזרות על ההצגה "ביקור הגברת הזקנה" עם גילה אלמגור, ולהוציא את עובדת היותנו חברים זה שנים, זה פשוט תענוג להסתכל עליה, איך שהיא עובדת, איך שהיא משחקת.

 

אני לומד ממנה כל הזמן. לומד את סודותיו של המקצוע הזה שנקרא משחק, רק מהסתכלות בה. 

וכמובן – אמא שלי, שרה 

אני מייחס לה ולעקשנותה את לימודיי, את הידע שלי, את היותי בוגר בית ספר עממי ובוגר תיכון. על אף שאבי היה מורה, מי שהתעקש על כך שאסיים  – ונסיים כולנו, כל האחים – את בית הספר זו הייתה היא.

 

היא הייתה יושבת איתנו, מלמדת חשבון, ואחר כך מתמטיקה, והיא שלימדה אותנו את השפות ועשתה לנו את הכתבות.

 

אני זוכר מצבים שהייתי שוכב במיטה בלילה והשמיכה מעלי, והיא עושה לי ספלינג של מילים באנגלית שאני אמור להיבחן עליהן למחרת.

 

העקשנות הזו שלה, ההתעקשות שלה על הלימודים, על היות האדם לומד כל ימיו, הולכת איתי לאורך כל הדרך. זה מחלחל, זה כמו שטיפת מוח שלא חדלה לעולם.

 

אני כל הזמן מוצא את עצמי לומד, משנן. וזה בא משם מאיזשהו מקום, מהילדות הזאת והעקשנות שלה שנהיה כולנו אנשים לומדים, אנשים משכילים.