הגעתי למאראבו בשעה אחת בדיוק רעב כמו כלב אפגני. אם שלושים דקות הליכה מעזריאלי לרחוב אבא הלל ברמת גן נחשבים משהו, אז אפילו אומר שהגעתי למאראבו כמו אדם שעשה עלייה לרגל. הלכתי בשמש התל אביבית, נושא את מטלטלי עליי, לשוני דבקה לחיכי, וגרוני נחנק מפיח של אוטובוסים ומוניות. כיוון שמאראבו היא מסעדה שבהחלט מדברים עליה ברחוב, יש אפילו משהו סוריאליסטי ללכת אליה ברגל מרחק שלושים דקות הליכה בשמש לא ממש קופחת אבל עדיין שמש. צליינות קולינרית. הנה לכם סטארט-אפ חדש.
אבל הפעם מאראבו הייתה השושבינה שהחזיקה את השמלה ולא הכלה עצמה. הסיבה להגעתי אליה הייתה לפגוש חבר בשם ליאור רוטברט, שמאז שדברר את ימי סקופ העליזים הפך לחבר שהגם שהוא כתל אביבי מעט רחוק מהעין (טוב אף אחד אינו מושלם) הוא אינו רחוק מהלב, ומאראבו נשמעה כפתרון הולם לארוחת "מה עניינים אחי, לא השתנית בשיט". אז בזמן ש"אחי" איחר לו ברבע שעה אופנתית, שהרי בתל אביב להגיע לפגישה בזמן אומר שאתה לא באמת עסוק, ישבתי לי בתוך המסעדה המעוצבת, תקתקתי לי באייפד החדש, ולולא הייתי עם ג'ינס ולא מגולח, אפילו אפשר היה לחשוד בי שאני בן המקום. כלומר תל אביבי.
מאראבו שוכנת בכניסה למגדל עוז ברמת גן. מיקום שמבטיח לה פוטנציאל לטרפיק טבעי בוודאי בשעות הצהרים. כשהגעתי אליה באחת היא הייתה מלאה למדי, וכיוון שקיבלתי עליה מודיעין טוב מטובי חבריי בפייסבוק, אפשר לומר שדי הורדתי את ההגנות הטבעיות שמלוות אותי בכניסה למקום שאינני מכיר: להסתכל עד כמה הרצפה נקייה, לבדוק את טיב הסכו"ם, לרחרח מה אוכלים אנשים בשולחן ליד. בעיקר ניסיתי להתחבר לאינטרנט במקום ולשלוח איזה מייל שנתקע לי באינבוקס.
ליאור הגיע. באמת לא השתנה בשיט. יש לו דיקציה מהממת ודיוק מושלם בהגייה, ולשמוע אותו מדבר זה כמו לשבת עם קריין חדשות לשיחה צפופה. המלצרית הגיעה לקחת מאיתנו הזמנה. כמו הרבה מסעדות הפועלות באזור מרובה-עסקים, מאראבו מציעה תפריט עסקי הכולל מנה ראשונה ועיקרית במחיר מנה עיקרית, להוציא מספר מנות ראשונות משודרגות יותר ברשימה.
מבחר המנות הראשונות שאינן בתוספת מחיר מאפשר לבחור בין מרק, שלוש מנות סלט (ישראלי, עלים ורחוב, אם אתם מתעקשים), פטה כבד, קראפצ'יו סינטה או קלמארי מוקפץ. בזכות שלוש האחרונות ברשימה אפשר בהחלט לומר שמדובר בהצעה הוגנת. אבל כיוון שלא התחשק לי בשר למנה ראשונה, ובעיקר, בוא נודה, כי ניוקי כמהין עם קוקי סאן ז'אק, פטריות ופרמז'ן נשמע יותר מוצלח (תוספת 18 ש"ח), בחרתי במנה הזו, וליאור שלנו בחר בסלט רחוב עם גבינה כחולה ותפוח אדמה אפוי. לעיקרית הוא בחר בפילה סלמון על מצע של קרם לימון וזוקיני (84 ש"ח), ואני לקחתי סטייק עוף צעיר בראס-אל-חנות, שהיא תערובת תבלינים המגיעה מהמטבח הצפון-אפריקאי, ויכולה להכיל עד 15-20 סוגי תבלינים שונים (79 ש"ח).
ראשונה הגיעה סלסלת לחם הבית עם קערית זיתים קטנים וחמאה. הלבן של הלחם היה סביר, אבל הקרום של הלחם היה מצוין. לו הייתה שוכנת בירושלים, הייתי מציע למאראבו לקנות את הלחם שלה במאפיית הדקל בשוק מחנה יהודה, כיאה למסעדה כמוה. לא הרבה אחרי הלחם הגיעו שתי המנות הראשונות שלנו. ליאור שביקש סלט רחוב, קיבל סלט רחוב. סלט רגיל למדי, שכפי שניתן לצפות מסלט היה טעים כמו סלט, ואפשר למצוא אותו בלא מעט רחובות. מנת הניוקי כמהין שלי לעומת זאת הייתה קצת יותר מורכבת.
נתחיל בניוקי. ניוקי הוא לטעמי פיסת בצק בינונית עם יחסי ציבור מצוינים. זולת העובדה ששמה מהלך קסם בכל תפריט, קשה להפוך אותה לחלק מהמנה בשל דחיסותה, ומה שנותר הוא בעיקר לעטוף ולשכשך את יתר מרכיבי המנה בניוקי, בתקווה שחלק מהרוטב או הציר ידבק בפיסות הקטנות. כמהין לעומת זאת, השמן או החמאה ? שהרי פטרייה עצמה לא תופיע במנה ראשונה בארוחה עסקית ? היא רכיב מזון מאוד דומיננטי, שכשהוא נמצא במינון המתבקש הוא מרים כל מנה מעלה, כשהוא בעודף מינון אתה לא מרגיש שאתה אוכל שום דבר אחר חוץ ממנו, וכשהוא בחוסר מינון אתה מרגיש שמכרו לך לוקש. מינון הכמהין במנה של מאראבו היה מדויק מינוס. עוד טיפ-טיפה, גרם לכל היותר, היה הופך את שילוב הכמהין במנה למושלם, ואת המנה עצמה לבלתי נשכחת. השלמות נמצאה דווקא באגף הים של המנה, בבשר הקוקי סאן ז'אק. זו הייתה אחת הטעימות היותר מוצלחות של הצדפה הזו.
לא הספקנו להחליף תמונות של הילדים, וגם המנות העיקריות נחתו על השולחן. פה נרשמה נפילה קלה בגודל המנה שקיבל ליאור. היה נדמה שמישהו שכח את החצי השני של נתח הסלמון במטבח. מילא אני, שמנות קטנות ישר מכניסות אותי לדיכאון אחרי לידה, אבל אפילו ליאור, פנתר של ארוחות עסקיות בתל אביב ההדוניסטית, הרים גבה וציין כי זהו נתח הסלמון הקטן ביותר שקיבל אי פעם במסעדה. יחד עם העובדה שהמנה נצרבה מעט יותר מדי על האש, רשמנו למאראבו נקודה רעה אחת.
המנה שלי לעומת זאת הייתה נדיבה בגודלה ומוצלחת בטעמה. כשהזמנתי אותה, מפקיר לקול אנחות את מנות השמנת שהיו בתפריט, לא ציפיתי לגדולות ונצורות מבשר של עוף, אבל דרגת העשייה הייתה מצוינת, והוציאה את סטייק העוף עסיסי, קל לחיתוך, והכי חשוב, קל לבליעה. תבלון הראס-אל-חנות שלו היה פחות מורגש מכפי שאפשר היה לצפות ממנה מתובלת שכזו, אבל לעומת מנת הקטקט-סלמון של ליאור והעובדה שנתח העוף היה בהחלט מכובד, זו נרשמה המנה הטובה מבין השתיים. אפילו דאגתי למנת החלבון היומית של ליאור, ושיתפתי אותו, חרף התנגדותו, בחלק מהמנה שלי. הוא אכל כמו גדול, אגב.
לאור השעה והקלוריות וויתרנו על קינוח, שילמנו 200 וקצת שקלים ויצאנו לאוויר רחוב אבא הלל הסואן. נדברנו לעשות זאת שוב, ובניגוד לממוצע שלנו, לא בעוד ארבע שנים. האם נעשה את פגישת המחזור שוב במאראבו? כנראה שלא, בעיקר כי תל אביב התמלאה במסעדות חדשות ומבטיחות ואין סיבה לשוב לאותו מקום פעמיים. עם זאת, מאראבו היא בהחלט מסעדה שאם אמצא את עצמי שוב באזור רמת גן, שוקק לסטייק עוף הגון ולקוקי סאן ז'אק משובח, אכנס אליה, בתקווה שעד אז יוסיפו גם את קמצוץ הכמהין למנה
עוד משהו על הכותב:
עיתונאי בעבר. יזם אינטרנט בהווה. במערכת יחסים עם ירושלים. נשוי ואב לשלושה. מערכת הפעלה: אנטריקוט 500 גרם.
לביקורות נוספות: פודי | בלוג האוכל של מיכאל וייס | לעמוד של פודי בפייסבוק