חזרנו בחיים ועשינו חיים. הנה, אמרתי את הכל בארבע מילים. אז אם אתם לא בעניין של קולינריה ויין במה שמכונה במדינת תל אביב כ"שטחים", אתם מוזמנים לזפזפ החוצה. רק תרשמו לעצמכם, שבזמן שאתם רואים מעושרות בערוץ 10, דווקא מי שעושה חיים לא נורמלים הם אלה שגרים שעה מכם, ואחראים לסצנת יין שלא מהעולם הזה, העולם שבתוך הקו הירוק.
שימו בצד את הפוליטיקה לרגע, ומחר בבוקר יעל עוברת לקרוואן בסוסיא. כמובן שהוא צריך לענות את מספר נושאים קטנים כמו מקום לשזלונג שלה, נגישות לקפסולות של נספרסו, והכי חשוב, שיהיה במרחק נגיעה מהפוך רותח בלי קצף של ארומה, אבל חוץ מזה, כלומר מהמציאות, אין לה שום בעיה לעשות רילוקיישן לגבעת החרסינה. אין לכם מושג איזה נוף מהמם רואים משם, במקום שעזריאלי הוא רק כינוי חיבה לעזריאל.
זה היה הסיור השני שקיימנו עם יקי, גיסי מבת עין, במסגרת הפרוייקט "קולינריה ביהודה ושומרון: אמת מול חלום". את הסיור הראשון קיימנו כאמור בצפון יהודה ושומרון, והפעם זה היה סיור במגרש הביתי שלו, אזור גוש עציון, קריית ארבע וחברון. אפשר גם לומר שחוץ מאותן שניות בהן הוא התעקש לומר את תפילת הדרך, בדיוק כשחצינו מחנה פליטים הומה אדם וכנראה שגם עוינות, לא נרשמה אדוות בהלה או חשש כל הטיול, ואם נרשמה, זה היה קשור לנושאים קיומיים באמת, כמו מתי מכניסים סוף סוף משהו לפה.
את הסיור התחלנו הבוקר באלעזר. נפגשנו בכניסה לישוב בשמונה וחצי, ועלינו ליקב ביתי בשם "הרי יהודה", שיוחאי, הבעלים של היקב, הסכים לאחר לעבודה האמיתית שלו במפעל המתכות בלוד כדי לשתף אותנו בחלום אישי שהפך למציאות מרשימה למדי. יקב הרי יהודה, בדומה ליקבים אחרים שביקרנו בהם היום, הוא יקב שנבנה בקומה התחתונה של בית המגורים של בעל היקב. עכשיו בוא נהיה כנים. מה הסיכוי שאם היה לנו חלל תחתון בבית היינו עושים ממנו יקב, ולא הופכים אותו לסדרת יחידות דיור מפוצלות ומשכירים לפועלים תאילנדים באלף שקל למטר? הכי הגשמת חלום. מה לא ככה?
אז יוחאי הקים את היקב לפני עשר שנים בתור תחביב, והתחביב הלך ותפח בממדיו הוצאותיו ותוצריו, וכיום מפיק היקב כ-3500 בקבוקים בשנה. חלק נמכרים בחנויות יין באזור ירושלים, מעט במסעדות בעיר, ויוחאי מוצא עצמו במצב דומה ליזם מתחום ההייטק שיש לו אחלה מוצר ביד ושואל את עצמו איך לעזאזל מגיעים לקהל היעד. אצל יוחאי לא טעמנו יין. לא היה בקבוק פתוח, והוא גם היה צריך לצאת לעבודה. אבל קנינו בקבוק מסדרת "שלם" של היקב, שהוא יין שזכה במדליה בינלאומית בתחרות לאחרונה (100 ש"ח לבקבוק), ובעיקר התרשמנו מהפשטות של היקב, וממערת היישון של היין, שבנויה בלב היסודות של הבית, ומשכנת את חביות האלון בתוכה.
מאלעזר המשכנו דרומה ליקב גוש עציון ששוכן ממש על צומת הגוש. לעומת היקב של הרי יהודה, מדובר ביקב גדול המייצר 70,000 בקבוקים בשנה, שאחוז גדול מהם מיועד ליצוא. ביקב שוכן לו בית קפה נחמד עם שולחנות הממוקמים לאורך קיר זכוכית המשקיף על עבודת היקב, וכיוון שהשעה כבר הייתה תשע וחצי, וכבר התחלתי למלמל מרוב רעב, העדפתי לנבור בפוקצ'ה חמה שהזמנו ולהחזיר את האור אל פניי על פני עוד טעימה של יין. אבל תרשמו לעצמכם: אחלה מקום לשבת בו כשאתם מקבלים אפטר מהאבט"ש.
משם המשכנו לבת-עין, ליקב של גרשון פרנסי, שגם הוא הוקם מתחת לבית הפרטי שלו ושל אשתו ושל אחד-עשר ילדיו. יקב פרנסי מייצר שתי סדרות של יין, לבן ואדום, כאשר הלבן מכונה 85/15, על שם היחס בין שני סוגי הענבים ממנו הוא מופק, והאדום מופק מענבי מרלו בלבד. מה שמיוחד ביקב פרנסי הוא שהיין אורגני לחלוטין, ומופק מענבים שגרשון מגדל בעצמו באזור בת-עין. עוד דבר מיוחד הוא שלגרשון אין עובדים שעוזרים לו לבקבק את 4000 הבקבוקים שהוא מייצר. בשביל זה יש לו, אם לא ניחשתם בעצמכם, אחד-עשר ילדים. קוראים לזה יקב משפחתי.
גרשון פתח לנו בקבוק מהיין הלבן שלו. הוא היה מצוין. אפילו יעל, שבאופן כללי תעדיף למות מצמא במדבר לפני שתלגום מנווה מדבר של יין לבן, הודתה שהוא חלומי. גרשון חייך, אבל רק אני וכנראה אלוהים יכולים להעיד על עוצמת הרגע. שאלנו אותו איך יין יודע אם היין שלו טעים, שהרי מדובר בעניין סובייקטיבי לחלוטין. התשובה שלו הייתה שבניגוד לייננים אחרים, שמנסים להביא את היין אל טעם מסוים שיש להם בראש, הוא דווקא לא מתערב ליין בטעם הסופי, ונותן ליין את המקום להיות הוא עצמו. אחלה תשובה אני חייב לומר. אין לי ספק שיחלקו עליה רבים.
מבית עין הרבצנו נסיעה דרומה לקריית ארבע וחברון. בדרך עברנו רצף נקודות ציון ששומעים עליהן רק בחדשות, ובדרך כלל בנסיבות מפוקפקות. בית עומאר, חלחול, גבעת החרסינה, סעיר. פסטורלי, כבר אמרתי. חצינו את קריית ארבע ויצאנו מעמדת הש.ג הדרומית לאזור התעשייה. יקי ניסה להשחיל ביקור חפוז במערכת המכפלה, אבל הבין מהר מאוד שבלי שאברהם אבינו ייפתח לנו שם שולחן עם טלאים מנוקדים אין שום סיכוי. המשכנו בנסיעה מבצעית לתוך אזור התעשייה, מחפשים עקבות ליקב בעיניים, אבל שום דבר לא הכין אותנו למה שראינו כשהגענו ליקב של מישל (יקבי רמת חברון).
לקרוא לקומפלקס היין של מישל יקב זה כמו לקרוא לגוגל דוכן חיפוש ברשת. מדובר בהאנגר עצום, בו שוכנים עשרות מכלי נירוסטה שהתכולה של כל אחד מהם יכולה להעלות את מפלס הכנרת בסנטימטר. במבנה גדול הצמוד להאנגר שוכבות מאות חביות עץ אלון ומחכות ליום בו ימזגו את תוכנן לבקבוקים. שלושים מטרים משם, אם אתם עדיין עוקבים, ישנו קומפלקס מחסנים של היקב שם מאוחסנים בקבוקי היין לפני משלוח. תזכרו את הניסוח האנמי הזה כשתביטו בתמונות המדברות בעד עצמן.
זה היה אחד המחזות המרהיבים ביותר אודות הפקת יין בישראל, שאינו קשור למותגים התעשייתיים של כרמל מזרחי, ברקן ורמת הגולן. היכולת של אדם לחלום לפני עשר שנים, בפריז, חלום על הקמת יקב בישראל, ולראות את החלום שלו מפיק מידי שנה 700,000 בקבוקים, בשלוש סדרות שונות, עם רמת מחיר שלא מביישת יינות בינלאומיים.
ביקשנו ממישל לטעום מהיין. היינו בטוחים שהוא יביא לנו בקבוק. אבל הוא ביקש שלוש כוסות, ניגש למיכל הנירוסטה העצום של יין השרדונה, התכופף, פתח את הברז, ומזג לנו יין. ישירות מתוך המיכל. דמיינו לכם את זה ממקום דומה, לשתות חלב ישירות מהעטין. יש בזה קסם שאי אפשר להסביר, ובלי להיות פסיכולוג יותר מדי גדול, אין בכלל ספק שזה אקט מרומם שמיד משפיע על תפיסת הטעם, שאגב, היה יוצא מן הכלל. מישל חזר על אותה פעולה גם עם היין האדום, הפעם ישירות מתוך חבית עץ האלון בו הוא התיישן. זה היה לא מהעולם הזה. יעל ואני הבטנו אחד על השני בשקט שאומר הכל. מתי עוברים לגור שם, ולאיזה מסגרות חינוך נשלח את הילדים.
עלינו עם מישל למחסנים שם מאוחסנים בקבוקי היין שהוא מייצר. קירות על קירות על קירות של בקבוקי יין. 40,000 בקבוקים לדבריו. אין מחזות כאלה. נקרענו בין לתקוע שם יתד, לבין להמשיך ליקב הבא. אז בסוף התפשרנו על קרטון עם שישה בקבוקים של "ראם יצחק" (300 ש"ח אחרי הנחה) ומישל גם העניק לנו בקבוק של "יין קרח", יין לבן שענביו הוקפאו לפני שהשמרים מיצו את הסוכר שבענב, ונתן לנו הנחיות ברורות כיצד לשתות אותו. מה זה משנה מה הן היו. תקנו אצלו קודם בקבוק ואחרי זה נדבר.
חצינו שוב את קריית ארבע ועלינו לגבעת החרסינה, שם נכנסנו בשביל צידי ליקב "יהודה הראל" ופגשנו בו את עמיחי הראל, שביום הוא מורה להיסטוריה ותנ"ך בתיכון של קריית ארבע, ובכל רגע פנוי מטפח את היקב שהקים וקרא לו על שם אביו, המייצר כ-2500 בקבוקי יין מידי שנה. היקב של עמיחי הוא אולי היקב הכי "ביתי" שפגשנו. כזה שלא מעטים מאיתנו, אם רק ירצו, יוכלו להקים כזה לעצמם במחסן של הבית. רף הכניסה להקים יקב שמייצר חבית יין בשנה, משהו כמו 300 בקבוקים, נע בסביבות 15,000 שקלים. לא סכום שבשמיים. כנראה שלא יצא לכם קיאנטי קלאסיקו ריזרב, אבל מצד שני תוכלו לקרוא לסדרה על שם כינוי החיבה שלכם, ולחלק אותו בגאווה למשפחה וחברים.
עמיחי נתן לנו לטעום ישירות מחבית היין של בציר 2010. טעמו של הטאנין היה מורגש מאוד, ועמיחי אמר שהיין צריך לנוח עוד שנה-שנתיים. קנינו ממנו בקבוק של יין אדום, וכיוון שלא היה לו עודף ממאה, הוא נתן לנו גם בקבוק יין לבן, שלדבריו הולך מצויו עם פונדו. נפרדנו לשלום, וכיוון שהשעה הייתה כבר שתיים, ולנסוע עוד יותר דרומה היה מדליק עלינו את המועצה לשלום הילד, סובבנו את ההגה צפונה, ותוך ארבעים דקות נכנסנו לגבולות ירושלים.
לעומת הסיור הראשון שקיימנו בצפון השומרון, אין ספק שתעשיית היין שפגשנו בגוש עציון ואזור קריית ארבע דינמית ותוססת יותר. לא נתקלנו ביקבים סגורים, הנסיעה מאחד לשני הייתה יחסית קצרה, וגם כשרוצים לאכול יש אופציות לא רעות בכלל גם בקריית ארבע וגם באזור גוש עציון. הדבר היחידי אולי שהייתי מנסה לקדם לו הייתי בעל יקב במקום הוא לאגד את כל היקבים הקטנים לקבוצה אחת, שיחד תפעל לשווק את התוצרת המקומית ככוח אחד. ליקב הקטן הבודד אין סיכוי מול יקבי הענק בשוק היין בישראל, אבל בעידן בו הקטנים אוכלים את הגדולים, והמהירים את האיטיים, יש ליקבים הללו הזדמנות טובה להבקיע פתח משלהם לתודעה הציבורית. אם יש קבוצה בישראל שאפשר רק ללמוד ממנה על היכולת להתאגד ולשנות זו הקבוצה הזו. אז יאללה, שיתחילו לחבר את האידאולוגיה שלהם לעסקים, וליקבי כרמל מזרחי תהיה בהחלט סיבה לדאוג.
לביקורות נוספות: פודי | בלוג האוכל של מיכאל וייס | לעמוד של פודי בפייסבוק