כבר תקופה ארוכה אני "מג'נגלרת" בין הנשיות שלי לאמהות שבי , לעבודה שלי לתחביבים שלי ולזוגיות שמנסה למצוא/לבנות.
זו משימה לא פשוטה, מעניינת אך לא פשוטה ומי בכלל אמר שזה צריך להיות קל.
מאז היותי בת 5 כשסבי וסבתי עלו לישראל והשאירו אותי עם הורי ואחותי הקטנה בליטא להמתין 6 שנים עד שאראה אותם שוב – חיה במצב של השרדות מתמדת. דבר שלמעשה הקל עלי מאוד את ההתמודדות עם מצב של גירושין. כשאתה חווה נטישה בגיל צעיר מאוד הכל נראה ברור מאוד: ההתבוננות שלך על הדברים מקבלת פרספקטיבה אחרת, חדה יותר, מובנת יותר והפתרונות ברורים מאוד – אתה דורס לפני שדורסים אותך. חרא של תכונה אך קיימת .
כשאתה גדל בגולה ויש שני תלמידים יהודים בכיתה והמורה מצהירה בקול רעם וברור כי אצל העם היהודי יש שני סוגי תלמידים: המצטיינים והלא שווים דבר, ואת לא העיפרון המבריק בקלמר, כשאת גדלה בסביבה שפתאומיות קורעת אותך מכל המוכר לך, חברים, תרבות, שפה ומביאה אותך למקום חדש(ישראל) לשפה מוזרה, לכתיבה הפוכה, כשאת גדלה בשכונת ספרים כאשכנזיה יחידה והילדים כשמשחקים איתך תופסת לא אומרי אפילו את שמך אלא צועקים: אחת-שתיים-שלוש רוסיה, כשאת מסיכמה להיות לחברה לאחד מהם כדי שלפחות רק בסופי שבוע שהוא מגיע מפנימיה תקבלי מהם יחס הוגן ויפסיקו להניח לך קליפות של תפוזים בתיק ולהציק – את בהחלט רוכשת לעצמך חרא של תכונות. חרא את הכרחיות.
כשאת מתבגרת ומחפשת זוגיות ארוכת טווח ומוצאת בן זוג שלא בהכרח מתאים לאישיות שלך אך עונה על הצורך הבסיסי : לצאת מהבית!! כעבור שנים מוצאת את עצמך בסטטוס ידוע מראש – גרושה!
מי אמר שזה רע, נו, טוב, זה בטח לא המצב הרצוי אך עבורי- זה מצב מעולה. אני לא אשמה בשום דבר, אני לא אכזבתי איש, לא העלמתי נוכחות, לא סירסתי ובטח גם לא אחראית לכשלונות והצלחות של אדם פרט משל – עצמי , ילדיי וכלבתי צ'יקה.
התעייפתי, אמשיך יום אחר. יש לי עוד לא מעט לחלוק, סוג של תרפיה ובהחלט שווה כל תקתוק על המקלדת.
ביי בינתיים פאינוצ'קה.