בגיל 17 ראיתי ברשיון הנהיגה סימן מובהק לבגרותי. כמובן גרתי אז בבית הורי, חייתי מדמי כיס ונזקקתי לרשותם כדי להשתמש באוטו. אבל אני לא נתתי לעובדות ולמציאות להפריע לתחושת העצמאות שלי. היה לי כיף לנהוג. זמן איכות עם עצמי באוטו, תחושת חופש אולטימטיבי, הרוח בשערי, שרה בצרחות את הפזמון המתנגן ברדיו, לא נורא שהזמר מתבלבל קצת במילים ובלחן.
עם הזמן הבנתי שנתח נכבד מחיי, התבזבז על להיתקע בפקקים ולקלל זרים בכביש. כל הבגרות הזאת התישה אותי כבר. אני רוצה נהג, ומצידי שהוא ירגיש עצמאי. בייאושי זה, בעודי נוהגת לי לתומי 109 קמ"ש בעיר, הופתעתי מתמרור ביישן שהתחבא מאחורי עץ. ומה הפלא שהוא התחבא – הכי לא ברור מה הוא בא להורות. איך אזכור את מה שלא באמת ידעתי אפילו במבחן התיאוריה?
עם ניחוש תמרורים עוד הייתי מסתדרת, הבעיה האמיתית היא כל שאר הנהגים בכביש. הסתבר שאבא שלי צודק- "התנועה קשה והאנשים רעים".
בנהיגה אני בוחרת בנתיב אמצעי. בזמן שאני מנסה לנשום עמוק ולא להתרגז, ששי מנסה לפתוח לעצמו חלון במושב האחורי. הבלונדינית בנתיב משמאל חותכת אותי. הנהג מימין מזהה פוטנציאל חדירה לנתיב הפרטי שלו בכביש, ומיד מאיץ. אני נאלצת לבלום, ששי נהדף מהמושב לתוך הפח. הערס ברכב מאחור נצמד אלי ככה שבעוד שנייה ותשעה סנטימטרים- אני כבר אשב על הברכיים שלו. כולנו מגיעים ביחד, כמובן, לרמזור האדום. הג'נטלמן שלא אפשר לי להשתלב בנתיב מימין לפני רגע, בודק כעת דרך חלון רכבו, אם הורדתי שערות ברגליים.
אני סופגת את זה שמתכנני התעבורה כאן, כנראה מעולם לא החזיקו הגה ביד. אבל מטרידה אותי התוכנית המגמתית לשילוב אנשים מאותגרים, הניכרת ברשויות המקומיות. אולי אפשר להפסיק לשבץ אותם במחלקות התעבורה העירוניות? זה כבר נהיה מסוכן, עם כל הרצון לשלב בחברה מבוגרים הסובלים מפיגור. ומה נסגר עם החבר'ה שמאייתים שלטי דרכים באנגלית? ככה באים לקראת הסובלים מדיסלקציה? נותנים דווקא להם תעסוקה באיות, ועוד בלע"ז?
אם משלבים- לא לועגים, אם שוטים- לא מאייתים!
בנוסף מסתמן שבידי מע"צ יש מחקרים, הממליצים להגביר עמימות בקרב הנהגים. הם כל כך מקפידים לעשות שיפוצי דרכים בהפתעה. כמעט תמיד בלי שלט או התראה.
מה יכול להיות יותר מתאים ביום חמישי אחר הצהריים, משיפוץ פתע של קו הביוב בגלילות? אחרי 33 דקות פקק, כשתכף אני שותה את הפיפי שלי מרוב שדחוף לי, אני מגיעה לצומת. מיד כשמתחלף לירוק, הטרקטור חייב לעשות רוורס. לא להשתגע?
במע"צ אגב, מעדיפים לשלב בני דודים, וללעוג להם, עם הווסטים האלה בכתום- התנתקות.
בשלב הזה אני כבר מובסת על ידי הדרכים. אם כבר הסכמתי לתוכנית שמצריכה נסיעה, המאמץ להימנע מההגה יצדיק כל דבר כמעט, אפילו שיבה לתלות באחרים.
"אה, תכננת לבוא ישר אחרי הפסיכולוג? אין לי בעיה לחכות שעה ורבע באוטו"
"לא, לא, בכלל לא אכפת לי לשבת מאחור עם הרוטוויילר והכלי של העמבה"
ו"זה ממש לא מפריע שנשפך לכם כאן דלק, ממילא לא התכוונתי להגיע נקייה".
אני מפתיעה את עצמי בכל ירידת מדרגה. הנהיגה הפכה לעול, והמעבר הלא טבעי מחירות לעבדות, מעורר אצלי תסמונת ROAD RAGEקשה. הלוקים בתסמונת זו, סובלים מזעם בעת נהיגה. אם אני נאלצת לנהוג ויש עוד כלי רכב על הכביש, נתן זהבי ילדה קטנה לידי. כשאני מבינה סוף סוף, שאני לא חייבת לסבול דיבורים על הבוקר, אני מעבירה לתחנה עם מוזיקה. דגל החופש כבר לא מתנפנף על אנטנת הרכב שלי. בכלל לא בא לי לשיר עם הרדיו. בא לי רק פרוזק, ולהגיע כבר.
אנא סעו בזהירות