קפה עם גיא לואל: מקווה שלא נתעורר למשטר של אייטולות

יש לי כרגע 3 תכניות שמשודרות בערוץ 10 ואני לא יודע מה יקרה הלאה.

אני משתתף ב"ישראל מבשלת", "כאן גרים בכיף" ו"גיא אוכל את ישראל" שנועדה במקור לערוץ הטיולים. זה נורא מצער אותי מה שקורה עם הערוץ ואם השמועות – שהסגירה נובעת בגלל מישהו שלא אוהב מה נאמר שם ? נכונות, זה אפילו יותר נורא. אני מקווה שנגלה שבסופו של דבר אנחנו לא מדינה של אייטולות

אהרוני אובססיבי ואני חולה על אנשים אובססיביים.

אני מזהה את עצמי בהם. היה לי חיבור טוב מאוד עם אהרוני אחרי שהתארחתי בתכנית שלו. אני אוהב את הטוטאליות שלו לבישול, הוא לא רואה שום דבר ממה שקורה סביבו כשהוא מבשל.

האובססיות שלי הן יותר בקטע של מיומנויות. אני אחד שחייב לעשות דברים עד הסוף, אני אוהב ללמוד דברים ויש לי ידיים טובות. למשל, יש לי תחביב של קיפולי נייר והכל התחיל בגלל שעשיתי פעם סרט סטודנטים, ששיחקתי בו מורה לאוריגמי, והלכתי ונפגשתי עם מורים לאוריגמי והיום יש לי ספרייה ענקית עם כל הדברים שאני עושה, אלפי קיפולי נייר שאשתי זורקת כל הזמן. הגעתי לדרגת מיומנות גבוהה מאוד.

הייתי רוצה לעשות תפקיד שידרוש ממני לעבוד עם הידיים, שדורש מיומנות, כמו שען למשל. אני רוצה לעשות תפקידים שצריך לעשות מחקר עליהם. הייתי מאוד רוצה גם לעשות דרמה. מרגיש שמפספסים אותי בקטע הזה. נכנסתי לגל קומי לאחרונה, ובא לי לעשות משהו סוחט דמעות.

אני יודע שיש לי שם של מישהו "נחמד".

אני מעדיף להיות נחמד, אני לא צריך להיכנס לסיטואציות לא נעימות. קרה כבר שאני עם שירה, הבת שלי, ומגיעה אמא שרוצה להצטלם איתי ? גם אם זה לא מתאים באותו רגע, אין לי את הפריבילגיה להיות מגעיל. כשהציעו לי ללכת להישרדות אבא שלי אמר לי "עדיף שלא תלך ויחשבו שאתה נחמד מדי, מאשר תלך וידעו מי אתה באמת".

אני לא אלך לריאליטי בחיים.

כמעט כל ריאליטי שמלהקים אליו אני מקבל טלפון ואומר לא, לא כעיקרון אלא כי זה נראה לי כזה סיוט, שזה משהו שצריך לעשות אותו בשביל סכום כסף שמשנה לך את החיים. ואני לא חושב שזה מה שמקבלים פה. אפילו 250 אלף שקל זה לא סכום משנה חיים. אם זה היה 10 מיליון דולר – אתה כבר קם אחרת בבוקר. הרי אפילו לחרבן כמו שצריך אי אפשר בבית האח הגדול.

חשבתי הרבה פעמים על לעזוב.

אני אוהב את המקצוע כמקצוע, אבל כשאתה הופך את זה למשהו שצריך להתפרנס ממנו, זה נורא קשה. זה מקצוע שצריך מאוד לאהוב אותו בשביל לעסוק בו. אני קורא את הביקורות, גם הטובות וגם הרעות, אני מנסה לשמור על שיוויון נפש לגביהן. לפעמים זה מצליח לי ולפעמים לא. בסופו של דבר הם דורכים על נקודות כואבות.

אני עומד מאחורי כל דבר שהשתתפתי בו.  

אני לא מצטער היום על כלום. כן, היה לי יותר קשה עם דברים מסוימים, אבל אני שלם עם כל מה שעשיתי. זה גם משהו שלמדתי מצופית גרנט, שעבדתי איתה ב"חשופים". תמיד צריך לעמוד מאחורי כל מה שעושים, כהחלטה גורפת. דבר נוסף שלמדתי ממנה זה לחיות את הרגע בתוך התפקיד. יש כל מיני סוגים של שחקנים והיא מאלה שיש משהו בצורה שבה היא חיה בתוך התפקידים שלה שהוא מהמם בעיניי. 

דרורית היא אשתי. א-ש-ת-י.

הכרנו על סט של פרסומת לאגודה במלחמה בסמים. היא היתה הארט דירקטורית של הפרסומת. היה בינינו קליק וזה פשוט קרה. לא היתה חתונה או טקס, היינו במשרד הפנים בבני ברק יום אחד ואמרתי להם שאשתי, ואמרו לי אבל זו לא אשתך, אז אמרתי להם "זו אשתי!". 11 שנים אנחנו ביחד ואני רוצה להזדקן איתה.

הבת שלי, שירה, תחגוג יום הולדת חמש בפברואר.

היא יכולה לסובב אותי על האצבע הקטנה שלה. כשהיא רק התחילה לדבר היא אמרה לי משהו כמו "אבא, אתה מאוד חבר" שזה היה נסיון שלה להגיד מה שהיא מרגישה עם הידע המועט שהיה לה במילים אז, וזה היה מהמם. אני לא יודע מי בכה יותר, אני או אשתי.

עשיתי תפקיד בקלטת ילדים של "גילי בא לבקר".

לפני ששירה נולדה יצא לי לעשות המון הצגות ילדים, ובשנים האחרונות זה לא הסתדר וזה מבאס כי לא יוצא לי לקחת אותה לדברים שאני עושה. אז עשיתי תפקיד קטן בקלטת של גילי בשביל שיהיה לה כיף לראות אותי.

אני משחק שם אבא של ילדה אחרת והיא לא סובלת את זה. היא הלכה יום אחד לגן, ואמרו לה שאני אבא של מישהי אחרת, והיא חזרה הביתה בוכה. למחרת הלכתי עם שירה לגן והסברתי להם שאני אבא רק של שירה. 

אמא שלי, נורית, היא סבתא מדהימה.

נורא רגישה. בוכה נורא בקלות. אני לא מתכוון רק לדברים כמו לגיוסים של כולנו לצבא, או ההשבעה בצבא או אפילו טקס הסיום בכיתה יב', זה מובן. אבל לקחתי אותה השבוע למסיבת חנוכה בגן של שירה וראיתי שגם שם היא מזילה דמעות.

ההורים שלי כבר ארבעים ומשהו שנה ביחד, אבא שלי סוכן ביטוח וההורים שלי עובדים ביחד. אני חושב שכשאבא שלי היה קטן הוא רצה להיות שחקן וההורים שלו לא הרשו לו, אז זה הכין עבורי את הקרקע, זה היה נורא טבעי והם מאוד תמכו. לא הייתי צריך "לצאת עם זה מהארון".

חגגתי יום הולדת 40 ב-4 בדצמבר.

חגגנו בקטנה, עם ההורים והמשפחה. אני לא אוהב מסיבות, וזה סתם מספר. אוסקר ווילד אמר ש"הטרגדיה האמיתית הנעוצה בזיקנה היא לא האדם שהוא זקן, אלא שהוא צעיר", אני ממש מתחבר לזה. חוויות של תיכון, צבא, נראות לי כאילו הם קרו אתמול.

הייתי יושב לשתות קפה עם אשתי.

הייתי רוצה שיהיה לנו בוקר כיפי לשתות קפה ביחד, זה לא יוצא אף פעם. בין עבודה לסידורים, לא יוצא לנו לשבת בנחת. הייתי רוצה לשבת לשתות איתה באיזה מקום מהמם, מול הים עם נוף. אולי ביום שישי הקרוב נעשה את זה באמת.