הדיון הציבורי הער בעניני אישות וילדים, נחשף בתקופה האחרונה לטפטוף מכוון של ארס. באיזה מאמר בעיתון, מישהי מזכירה "מחקרים חדשים", באיזה בלוג, מישהי מתפלאת: "מה לא שמעתם על הממצאים החדשים?", באיזה טוקבק מזכירה מישהי את "הממצאים המדאיגים מאוסטרליה". וגם הפורום הזה נחשף לאמירות מיסתוריות כאלו (ע"ע מאמר ההסתה של הקר כנגד האבהות).
מלבד היות הדוברות, ללא יוצא מן הכלל, מיזנדריות ידועות ומוכרות, יש עוד שני דברים משותפים לטפטופי הרעל האלו. ראשית, תמיד מדובר על כך שהמחקרים החדישים מגלים שטובת הילד היא לפגוע בקשר שלו עם אביו. לפעמים הדוברות אומרות שהמחקרים מציינים שטובת הילד היא שלא יהיה במשמורת משותפת, לפעמים הן רומזות שהממצאים הם שטוב יותר לילד אצל אמא מאשר אצל אבא. לפעמים הדוברות לוחשות שנמצא פגם במוח של גברים, שאינו מאפשר להיות להם הורים טובים, ועוד כל מיני רמיזות כאלו.
שנית, אף פעם, אבל אף פעם, הדוברות לא מציינות מהם המחקרים, מי כתב אותם, מתי ובאיזה הקשר? חס וחלילה שמישהו ילך לבדוק? כך היה בדיון בכנסת כשמישהי צקצקה בלשונה על טובת הילד. כך היה כשמישהי ניצלה באורח בלתי אתי את מעמדה הציבורי בעיתון, וכך היה בבלוג של המלהגת ההיא, וכך היה בבלוג של הקשקשנית הזו, ובטוקבק הנבזי הזה.
הפעם נביא לכם את סיפורו של איש אחד אמיץ שלא התעצל וחשף את האמת. אז, למה רומזות שנואות הגברים כשהן מדברות על "ממצאים מדאיגים מאוסטרליה"?
כל האמת על ה"ממצאים מאוסטרליה"
אמיר שיפרמן
מרבית האנשים השפויים יודעים להעריך סמכות מקצועית. כשהרופא אומר להם שעליהם ליטול תרופה, הם נוטלים אותה. כשהפנצ'ר מאעכר אומר שהצמיג שחוק, הם מחליפים אותו, וכאשר איזה ד"ר או פרופ' אומר להם שיש "ממצאים באוסטרליה", הם לא בודקים יותר מדי.
זו בדיוק הטכניקה שבה נוקטת ד"ר דפנה הקר כדי להציג את טענותיה בדבר "ממצאים מאוסטרליה", אשר מוכיחים כביכול כי הורות משותפת אינה מתאימה לילדים. רוב האנשים השפויים הרי לא ילכו לבדוק. הם הרי יאמינו לד"ר מכובדת, מרצה באוניברסיטת תל-אביב. ממתי יש לנו זמן ויכולת לבדוק את כל מה שיוצא מתחת ידו של "מומחה"?
בכל זאת, הלכתי ובדקתי… אמנם אינני ד"ר, אבל אני אבא, וגם לי יש ילדה, ואם מה שד"ר הקר אומרת הוא נכון, אז באמת יש כאן בעיה.
הממצאים עליהם מדברת הקר הם של אחת, הפסיכולוגית ג'ניפר מקינטוש ושותפיה . גב' מקינטוש אמנם אינה פרופ' באוניברסיטה, אבל היא מציגה עצמה ככזו, כיוון שיש לה מינוי של מורה מן החוץ. אבל התואר אינו חשוב. מה שחשוב הוא עצם הדברים. טרחתי וקראתי גם את ה"ממצאים" אותם מציגה ד"ר הקר כאמת מוחלטת. היכונו לכמה הפתעות…
ובכן, הממצאים של מקינטוש מבוססים על מדגם קטן מאוד, ואין להם, כך היא מודה בעצמה, תקפות סטטיסטית. המדגם עצמו אינו מקרי: היא בחרה במכוון קבוצה של הורים פרודים שבהם היו האשמות על אלימות פיזית. זוגות אלו אינם מייצגים בשום דרך שהיא את מרבית האוכלוסיה אשר בה אין אלימות פיזית.
שנית, שיטת הבדיקה של "מקינטוש" הייתה מוזרה. במקום לבדוק את טובת הילד ותפקודו באופן ישיר, מקינטוש בדקה את אלו בפרספקטיבה בלעדית של האמהות המעורבות במחקר. לאמהות הללו, היה אינטרס ישיר (עקב הסכסוכים המרים) בהצגת פגיעה בילד מסידורי ההורות המשותפת. קשה לסמוך על דיווח של מישהי שרוצה לזכות במשמורת בלעדית על הילד, תוך שלילה מוחלטת של הורותו של האב אשר איתו היא נמצאת בסכסוך חריף ביותר.
צריך לומר זאת בצורה הברורה ביותר: המחקר של מקינטוש אינו קשור בכלל לטובת הילד. כל מה שהוא מוכיח הוא מה שכולם יודעים – שאמהות במצב של סכסוך קשה (המעורב בהאשמות על אלימות) ששות לנצל את ענין המשמורת כדי לפגוע באב.
שלישית, מסתבר ששיטות ה"מחקר" של מקינטוש, לא זכו לאישור על ידי הקהיליה הבינלאומית. יותר מזה, מקינטוש לא הצליחה להסביר כיצד הממצאים שלה מתיישבים עם מאות ואלפי מחקרים המוכיחים בדיוק את ההיפך ממה שטוענת הקר בשמה.
הגרוע מכל הוא שמקינטוש מבלבלת סיבה ותוצאה. היא אינה טורחת להזכיר את העדות המוכחת בכל העולם שהורות משותפת דווקא מקטינה את עוצמת הסכסוך במאבקי גירושין. כך, שאפילו אם המסקנות מה"ממצאים" המשונים הללו לא היו מעוותות, היה נכון להורות על הורות משותפת כדי להקל כולם, על ההורים, על רשויות החוק שהיו צריכות לעסוק פחות בהאשמות על אלימות, וחשוב מכולם על ילדים.
את כל אלו לא טורחת ד"ר הקר לספר לקוראים התמימים.
גם אני, כמו כל האנשים השפויים, נוטה להאמין לסמכות. אבל, כמו כל האנשים השפויים, כשמישהו מנצל את הסמכות שלו כדי לדחוף בדיות ותעתועים לאזני, אני נוטה לפקפק בשאר דבריו. אולי מישהו ירים את הכפפה ויבדוק עוד כמה דברים שאומרת הקר?