ציורי ילדים יכולים ללמד הרבה על נפשו של הילד

פענוח של ציורי ילדים מתייחס למשמעות הלא מודעת של מה שאנחנו רואים בציור, להבדיל מהמשמעות המודעת. למשל:

משמעות מודעת – הילד צייר עננים כי היה מזג אוויר גשום.

משמעות לא מודעת – עננים הרבה פעמים הם סימבול לחרדה. הציור הוא בעצם ייצוג של התרחשויות פנימיות בעולמו של המצייר, באמצעות סמלים.

הפענוח נובע מהמכלול – קו צורה, איכות הציור, שימוש בצבעים ופריסה במרחב, הכול ביחד יוצר את המשמעות, ולא סימן בודד.

כאשר מבקשים מילד לצייר דמות, מקבלים בדרך כלל ציור שהוא הכי קרוב לדיוקן של מה שהילד מרגיש כלפי עצמו. באמצעות אותו דיוקן, אפשר לבדוק את התפיסה העצמית של המצייר. אחד הדברים שיש לבדוק הוא גודל הדמות, גם ביחס לדמויות אחרות, אם מופיעות בציור. ילדים רבים, שסובלים למשל מחרדה חברתית, הערכה עצמית נמוכה, תחושת נחיתות וביקורת עצמית, יציירו את עצמם קטנים באופן משמעותי. גם איברים מסוימים שיש לילד בעיה איתם ושמטרידים אותם במיוחד, יכולים לגדול מאוד בציור כפיצוי. למשל הגדלת הראש כשיש לקויות למידה או קשיים בלימודים, הגדלת האוזניים כשיש בעיות שמיעה. הדגשת אחד האיברים יכולה להיעשות גם באמצעות לחץ חזק וקו נוקשה או אימפולסיבי, שיכול להעיד על איזושהי בעיה שקשורה באותו איבר.

הסתכלו על כל הציור, לא על כל איבר בנפרד

פירוק הדמות, חלקי גוף לא מחוברים או קושי לזהות את הדמות כאדם, עשויה ללמד על תפיסה עצמית בעייתית ודימוי עצמי נמוך. זה יכול לבטא גם משהו שמפריע לילד לתפוס את גופו בשלמותו, אלא כחלקים המצוירים זה ליד. ילד עם דימוי עצמי נמוך יסרב לפעמים לצייר את דמותו או שיצייר דמות מעוותת, לעיתים אמורפית, בקו חלש ורעד שיעיד על אדישות מצידו.

הצללה של הגוף מבטאת בדרך כלל חרדות וקונפליקטים רגשיים. אם זה רק בחלק מסוים, החרדה קשורה באותו החלק. במקרה כזה צריך לעקוב אחר כמה ציורים, כדי לבדוק את משך התופעה. לפעמים כשהבעיה נעלמת ייעלמו גם ההצללות. כמובן שחשוב לציין שיש הצללה שנעשית באופן מעודן ואמנותי, והיא חלק מכישרון אמנותי או טביעת עין חדה ואסתטית. זו הצללה איכותית שלאו דווקא קשורה לחרדות ואגרסיות. 

בכל מקרה, כשבוחנים את איברי הגוף, אין להסיק מסקנות מהאופן שבו מצויר איבר אחד, אלא להצליב נתונים עם תופעות נוספות שמופיעות בציור ובציורים אחרים, מאותה התקופה ומתקופות קודמות. חשוב להתייחס לרושם שיוצרת הדמות באופן כללי על הדף. דמות בעלת פרופורציות טובות, גבולות ברורים של הגוף, מיקום מרכזי וגודל טוב, מלמדים על חוזק יחסי של ה"אני" ועל כוחות התמודדות.

לגיל הדמות המצוירת יש חשיבות רבה

לגבי הגיל, בדרך כלל, המצייר מעניק לדמות את הגיל שלו. ילדים שמציירים דמויות צעירות בהרבה מגילם, הם בעלי נטיות רגרסיביות. רגרסיה היא  חזרה לשלב התפתחותי מוקדם יותר, הן של הציור והן של ההתנהגות. זה יכול  להתבטא גם במעבר לציור באיכות ירודה, שמאפיינת שלבים ראשוניים יותר. רגרסיה היא דבר שאופייני לילדים החווים משברים כמו הולדתו של אח קטן או מעבר דירה לעיר אחרת. במישור ההתנהגותי, רגרסיה יכולה להתבטא אצל ילדים גם בחזרה לשימוש במוצץ, הרטבה בלילה ובהיצמדות לחפץ מעבר כלשהו.הנסיגה היא מנגנון הגנה שהילד יוצר לעצמו, על ידי חזרה למציאות ישנה ומוכרת.

דמויות שהן בגיל מבוגר מגיל המצייר, מעידות על כמיהה של הילד להיות מבוגר, לרוב כפיצוי על תחושת חולשה חברתית, חוסר מקובלות וכדומה. הרבה פעמים בציור דמות – מציירים הילדים את משאלת ליבם הפסיכולוגית שלאו דווקא מתאימה למציאות הקיימת. למשל: ילד חלש יצייר עצמו כגבר חסון עם שרירים – כפיצוי או התגוננות.

דמות פרופיל או דמות פרונטלית

דמות בפרופיל היא בראש ובראשונה פתרון גראפי, שמאפשר התחמקות מהקושי לצייר ציור חזיתי, שדורש יותר פרטים וטכניקה. ציור בפרופיל יכול גם להעיד על אינטליגנציה גבוהה וגם על מחוננות, אולם יש בו בעיקר ביטוי להימנעות מגילוי כן של רגשות – צורך להסתיר נטיות, תשוקות וקונפליקטים – לרוב בשל רגישות גבוהה.

הראש הוא מרכז ההתרחשויות ומקור הידע של האדם, והוא בעל חשיבות ביצירת התקשורת והמגע עם העולם. חשיבותו מביאה להבלטתו ולהגדלתו בציור, בעיקר בגילאים הצעירים. כמרכז הפעולות השכליות, אחראי הראש גם על שליטה על דחפים גופניים. הראש גם מכיל את המוח – המרכז הקוגניטיבי של תפיסה, עיבוד נתונים, זיכרון וחשיבה, ולכן קשיים לימודיים גורמים לעיתים לציור ראש גדול במיוחד לחלק שמהווה קושי או בעיה.

הצוואר מהווה את הקשר בין השליטה האינטלקטואלית ודחפי הגוף. למרות שקל לצייר צוואר, הוא מופיע בציורי ילדים יחסית מאוחר. כשלא מציירים את הצוואר – נראה שיש קושי בויסות הדחפים, דבר שמתבטא הרבה פעמים באימפולסיביות ובהתפרצויות אלימות. צוואר ארוך ודק הוא ביטוי לשכלתנות יתר והפעלת מנגנון רציונאלי לויסות דחפים לא יעיל. גם תוספות לאזור הצוואר כגון צעיף, מחרוזת או פפיון, מלמדים על צורך בשליטה מרבית על הדחפים.

הידיים משמשות למגע עם העולם החיצון, ומשמעותן קשורה להסתגלות הקיומית. לכן יש להן חשיבות גבוהה, גם בציורי משפחה, לגבי הדמויות האחרות המצוירות. ציור דמות כשידיה מוצמדות לגוף מבטא לרוב שליטה עצמית ואיפוק. לעומת זאת, ידיים שמצוירות באופן חופשי, מעידות על התנהגות חברתית חופשית וספונטאנית.

השמטת הזרועות בסביבות גיל חמש זה טבעי. אבל צריך לבחון את הנושא על פני כמה ציורים. בגיל מתקדם יותר זה יכול להעיד על תחושה של חוסר אונים, חוסר יעילות, ורגשות אשמה. השמטת ידיים יכולה גם להעיד על חוסר בטחון וקשיים חברתיים.  זרועות קצרות באופן פרופורציונאלי הן ביטוי להיעדר שאפתנות, חולשה וחוסר אנרגיה. זרועות ארוכות הן לרוב ביטוי לאלימות או תוקפנות, או צורך בהגנה מפני דמות מאיימת כלשהי. אפשר לדעת זאת רק על סמך עוד ציורים.

הרגליים מסמלות את תחושת היציבות, הביטחון והעצמאות שהילד חש בחיי היום יום שלו. כמו הידיים, הן מופיעות בין הפרטים הראשונים ברצף ההתפתחותי של ציור דמות אנוש. הן גם מלמדות על יכולת השליטה המוטורית וחופש התנועה. השמטתן בציור מסמלת חוסר עצמאות, הרגשת חוסר אונים והיעדר משענת.

לסיכום: ציור דמות הוא ציור חשוב מאוד ויעיל אבל חשוב לזכור לבחון את הדברים באופן זהיר ובאחריות, ולא "להלביש" פרשנויות שאולי נוחות לנו, אבל לאו דווקא משקפות את המציאות.

לאתר מישרים קו www.m-kav.co.i