הם נראים אחרת, מתלבשים אחרת, טועמים אחרת ? אך בדומה לנו, הם ישובים כל יום במשך שבע שעות על כסא לצד שולחן. במקרה שלהם זה מול לוח, כשאת הגיר החליף הטוש ואת הדילמה שבין ארגונית ליומן כיס, ובין חומוס ומלפפון חמוץ לגבנ"צ, החליפו האייפון, תיק היד, ההפוך בכוס חד-פעמית והמחברת הרב-תכליתית. את התכלת המכופתרת וחצאית הברך שהתחלפו עם הזמן בקז'ואל חסר אופי, החליפו המכופתרת של אבא, השעון של סבא ומשקפי שמש שאין לדעת איפה מצאו אותם.
אנחנו הילדים של חורף, שנת לא יודע כמה, זוכרים בוודאי את התלבושת האחידה שתמיד היתה על הפרק, את המחברות העטופות בצבעים, לבן לתנ"ך ואדום לחשבון, את מפית האוכל, לחמניית הצמה המעוטרת בפרג, המימייה וקלמר הג'ינס. אחידות הייתה שם המשחק. אמירות עיצוביות היו מינוריות וכמעט שלא נתפסו דרך אישונה של עין בלתי מזוינת.
כללי המשחק השתנו ? האקססוריז התרבו, הילקוט התכווץ, הלק והליפסטיק שהיו אסורים צבעו מחדש את הכיתות, והסנדוויץ', אותה פרוסה עם גבינה צהובה או פיתה עם ממרח, כינס לתוכו את מיטב הדגנים. החביתה לא יוצאת לאוויר הכיתה מבלי חברתה, גבינת השמנת, והמלפפון והעגבניה שלרוב היו מגיעים שטופים בשקית פלסטיק שקופה, נחתכו לצד עלי בזילקום, גרעיני חמניה, ויניגרט הדרים אל תוך קופסת פלסטיק חד-פעמית שנאספה מאחד מבתי הקפה הסמוכים למקום הימצאו של בית הספר.
מרשימת הנוכחות היומית, יש הפוך אחד שלעולם לא נעדר. האמת שהוא איחר לבוא וכשאני התמודדתי עם הכפל המקוצר, ועם בת שבע ודוד ושאר ההטרדות המיניות שעשו אבותינו, הוא לא היה בין הנוכחים. הוא מגיע בקאפ חד פעמי, עם כובע פלסטי לבן, ואם אינכם אוחזים באחד כזה ? אתם בטוח לא חלק מהחבר'ה. ואם כבר אתם חלק ממנה, אז הקפידו שתהיה דלת שומן, רותחת ובלי קצף.
תקראו לי אובססיבי, אבל אני זוכר לטובה את הכנת מערכת השעות: הנסיון להגיע עם כתב היד שלי לדרגות אסתטיקה שטרם נראו על דפים אחרים, ובחירת המחברות בטרם פתיחת השנה החגיגית. את מערכת השעות היום לבטח תמצאו מוזנת באייפון, ואם במחברות עסקיננו ? החשוב מכל הוא שתהיה מולטי-טאלנטית, שמחד תצליח להיכנס אל תיק היד הקומקפטי ומאידך להכיל על דפיה כמה שיותר מקצועות.
אופנת בתי הספר העכשווית היא כזו שלשמה ראויים חברינו הצעירים לתשבחות. היינס ופול אנד בר הלעוסים-מאוסים כבר לא ברשימת מורשי הכניסה, מותר להגיע עמם גג אחת לחודש. הטרנד העכשווי הוא אוספים פרטיים, קולאז' של אקססוריז שנקטפו מעץ אילן היוחסין: שעונים, משקפי שמש, מכנסי ג'ינס מהוהים, אפודות, מעילים, סיכות דש, קשתות שיער והמון צבעים מתנגשים. הבעיה העיקרית היא שאם אין בכם את הכשרון להרכיב אאוטפיטים מלקט של פריטים שאספתם בדקדקנות, מצבכם אבוד, לעולם לא תגיעו לרמת הגימור של אותם בני נוער מבריקים.
מצאתי שניים כאלה, תל אביביים להחריד, מתוקתקים שזה מפחיד. בר דמשטיין ושחר נץ, תלמידי בית-ספר תיכון שיכולים ללמד את מוריהם דבר או שניים בסטיילינג. סוד הקסם הוא אופי. לבוש ששובר את כללי בית-הספר הנוקשים שאומרים כי הסגול לא חבר של הכתום, וששחור וחום הם אויבים.
פסים, משבצות, מידה אחת או שתיים מעל המידה הנכונה והרבה תעוזה. אם בעבר היינו פותרים את ייסורי הבוקר בחולצה אחידה, היום הם צריכים לעמול בוקר-בוקר על בניית אאוטפיט שהולם את הספסל. מותגים מוכרים מדי אינם נכללים בקבוצת המקובלים, אלא אם כן מדובר בחצאית של שאנל שאמא הביאה מפריז במיוחד, או בטופ שופ ואמריקן אפרל שמצליחים עדיין לשמור על סוג של פאסון. אלוהים אדירים.
שנת לימודים חדשה נפתחת מחר, השאלות והפחדים רק הולכים ונערמים, אבל עזבו אתכם משטויות ? תחליטו מה אתם לובשים ומה אתם שמים בסנדוויץ', ואתם מסודרים. תוותרו על הקפה, אתם תשתו ממנו מספיק כשתגיעו לעולם האמיתי.
פתאום אני מרגיש זקן.