שנת הלימודים כבר ממש פה, והילדים חוזרים ללמוד. מצד אחד, הם כבר לא ישנו חצי יום, אם הם בגיל המתאים, אבל מצד שני, אנחנו לא נדע מה קורה להם. בכל שנה אנחנו מבטיחים לעצמנו שנשאל אותם את השאלות הנכונות, בשיטות הנכונות, אבל איך באמת מבררים איך היה היום שלהם בלעדינו?
זה חוזר על עצמו כל יום מחדש. אתם מגיעים לאסוף אותו בשנייה האחרונה, או מגיעים הביתה בערב, ורוצים לשמוע משפט אחד, שניים על היום שעבר עליו. אבל הוא? ממשיך בעיסוקיו. "רגע", אתם חושבים לעצמכם ושואלים, "איך היה היום"? "בסדר" זו התשובה שנזרקת לחלל האוויר ומחסלת כל סיכוי אפשרי לשיחה.
אז קודם כל, תדעו שאתם בחברה טובה. רוב ההורים, לא יודעים איך לשאול נכון. הם פשוט לא יודעים איך למקד את השיחה למקום בו היא באמת תהיה אינפורמטיבית. "אם שואלים שאלה כזו כללית, מה הסיכוי שתקבלו משהו יותר מתשובה כללית?", מתפלאת נורית גדרון, פסיכותרפיסטית ומנחת קבוצות הורים, ומוסיפה, "צריך לפתח את התקשורת בין ההורה לילד. ככל שתתפתח תקשורת אמיתית ביניהם, כך השיחות יהיו הרבה יותר פרודוקטיביות. נסו לפתח שיחה, אפשר תוך כדי משחק כלשהי, או אפילו שיחה שלא קשורה בכלל ללימודים".
הבעיה של לברר מה באמת קרה עם הילדים, נשארת בעינה גם אם הילדים שלכם הם בגיל הגן, בחטיבת הביניים או בחטיבה עליונה. כשהם קטנים, הם פשוט לא יודעים לספר, וכשהם גדולים, הם כבר לא רוצים. לדברי גדרון, " לא צריך להפוך כל שיחה לחקירה נוקבת, אלא כדאי לעשות מהשאלות שיחה זורמת, פידבק בין ההורים לילדים, ולא ספירת מלאי של המעשים של הילד".
תנו לילדים שאלות מנחות
ליאורה, היא גננת בגן של ילדים בגילאי 2-4. כבר 20 שנים היא בתחום, ולדבריה, ההורים בכל שנה מרגישים אבודים. "ההורים חושבים שהילדים קטנים, אז אין טעם לשאול, אבל זה ממש לא נכון. אפשר גם מילדים קטנים לקבל אינפורמציה לא מעטה. צריך פשוט להתמקד, ולשאול אותם שאלות ספציפיות למשל, "עם איזה ילד שיחקת"? או "מה אכלת היום בארוחה " או "באיזה צעצוע שיחקת"? כל אלה הן שאלות מנחות, ויותר קל לו להתמקד בתשובה.
"הבעיה הכי גדולה היא שהילדים מתרגלים לשאלות", אומרת דבי, אמא לילד בן 3, "בהתחלה שאלתי אותו את כל השאלות הללו, ואחרי איזו תקופה, הוא פשוט ענה לי באוטומט. אכלתי, שיחקתי, עשיתי, בבירור עם הגננת, עלה שחלק מהדברים, לא ממש תאמו למציאות".
ליאורה מסבירה: "ילדים קטנים, מתרגלים לשגרה מסוימת. אם כל הזמן תחזרו על אותן שאלות, הם כבר יגידו לכם את מה שאתם רוצים לשמוע. חוץ מזה גם הם מתרגלים לתגובות של ההורים. אז צריך פשוט לגוון את השאלות, לפחות לשנות את הסדר שלהן".
תשאלו. אל תחפרו
כשהילדים מתחילים ללכת לבית הספר, זה הופך להיות הרבה יותר מעניין. הם לומדים דברים, יש אינטראקציה עם תלמידים ואנחנו רוצים לדעת את כל זה. אבל פה כבר יש את עניין הפרטיות. לדברי גדרון, גם בגיל הזה, צריך לתת לילדים שאלות מנחות. "להתמקד בתחומים שעליהם אתם רוצים תשובות. כל הורה שואל מהמקום של החרדות שלו. בכל מקרה צריך למקד את השאלות. לא לשאול, למשל, איך היה המבחן, כי מה כבר אפשר להגיד על זה, אלא לשאול, "איזה שאלות היו קשות לך"? "מה הלך לך טוב מאוד"? וכו'. ככה, גם אם הילד לא התכוון לספר על הדברים שהציקו לו, השאלות של ההורים נותנות לו את הפתח לדבר על הדברים שמפריעים לו באמת, או לחילופין, הדברים שהוא נהנה מהם".
ישראל פלד, פסיכולוג חינוכי בכיר, מומחה קליני לילדים ולנוער, אומר כי החשוב ביותר הוא לא להפוך את כל העניין למשא ומתן ומיקוח. "כלומר, אל תגידו לו, בואו נשחק או נדבר, ואז אני אספר לך ואחר כך אתה תספר לי. השיחה אמורה לגרות את הילד לספר לך ואם לא, אז לא. בכל מקרה לא מומלץ "לחפור" כמאמר הילדים, כי זה רק מבריח אותם".
פלד מסביר כי אין ספק שהשיטה הטובה ביותר, היא בה ההורה מספר דוגמאות מחוויות בית הספר שלו או מהיום שלו בעבודה. "אפשר לספר על החוויה הטובה, הרעה, החיובית, השלילית, הזכורה לטוב, הזכורה לרע ועוד. אם הילדים יתלהבו, אז הם יחזירו לכם בסיפור החוויות שלהם, כדי להשוות. מצד שני, חשוב לאפשר לילדים, בעיקר לילדים בגיל ההתבגרות, את הספייס שלהם. גם אם הם חזרו מהלימודים, ונראה לכם שמשהו קרה, אבל הם לא רוצים לדבר, הניחו להם. הרי גם תשאלו בלי סוף, מקסימים, תוכלו לקבל "כלום" כועס, ואז באמת לא תוכלו לדעת מה קרה".
פלד מוסיף ואומר, כי בכל מקרה, הילדים צריכים לדעת שיש להם תמיכה מההורים, ואמפתיה לתגובות, לא משנה מה הם יספרו לכם. "למרות שילדים בגיל ההתבגרות, הם כבר מנוסים בתגובות של ההורים לסיפורים שלהם. אם הם יידעו שסיפורים מסוימים, לא יתקבלו בעין טובה, הם פשוט ישמיטו אותם. והכלל החשוב מכל הוא חוסר השיפוטיות. תנו להם לספר והיו קונקרטיים, היזהרו מלהיות שיפוטיים. זה רק ירחיק אותם מכם".
זה יכול להיות גם משחק
מחקרים שונים, מצביעים כי דווקא משחקים וציורים ולא מילים, מאפשרים לילדים לבטא את עצמם טוב יותר. ליאורה הגננת, מזהירה כי הורים יכולים לתת פרשנויות מוטעות ממשחקים של ילדים, ולפעמים משחק הוא רק משחק. ולכן צריך מאוד להיזהר עם המשחקים. "אפשר ליצור מסורות של שיתוף בתוך המשפחה. למשל, אפשר לחוד חידות, שהתשובה אליהן תהיה החוויות ביום יום. לדוגמה, מה השגתי היום? והתשובה תהיה, קלף נדיר או ציון גבוה. משחק נוסף, הוא חוויה טובה תמורת חוויה טובה. למשל, אחד מבני המשפחה יכול לומר כי החוויה הטובה שלו היתה פגישה עם חבר ותיק, בתגובה, הילד יאמר איזו חוויה טובה היתה לו היום".
עידית שני-אדום, מתמחה בפסיכולוגיה חינוכית ומדריכת הורים, מציעה כמה דרכי משחק, שיכולים לשפר את התקשורת בין הילדים להורים, וגם לאפשר לילדים לספר לנו מה עבר עליהם במהלך היום. "אפשר לשחק במשחקי דמיון, לשבת על השטיח ולתת לילד לנווט את המשחק לאיזו דרך שהוא ירצה. כדאי שההורים לא יהיו במשחק על תקן מבקרים, אלא ישחקו עם הילד, ופשוט יקשיבו לו".
לדברי שני-אדום, ילדיים מאוד מתחברים למשחקי בובות גרביים. הם לובשים את הגרביים על הידיים ונותנים להם תפקידים. "גם ההורים יכולים לשחק את המשחק, ולענות בבובות גרביים משלהם. זו דרך מעולה לשתף. בנוסף, ילדים תמיד משתפים ומוכנים לספר חווית, במהלך פעילות כלשהי. אז שחקו איתם כדורגל, לכו איתם לטיול בפארק או לשחייה בבריכה, תוך כדי, כבר תשמעו את כל מה שהם ירצו לספר לכם".
מיכל בן טובים, מרפאת בעיסוק ומדריכת הורים, מוסיפה כי השגרה והחזרה על רוטינות קבועות מאפשרת לילדים לספר את החוויות שלהם, כחלק משגרת אחרי בית הספר. למשל, אם כל יום הילד יחזור מבית הספר, ויספר את מה שעבר עליו במונחים קבועים, כמו "עם מי שיחקת", "מה עשית בהפסקה", "מה למדת" וכו', הוא פשוט יפנים את זה.
כן, כולם רוצים לדעת מה עבר על הילדים, בזמן שאנחנו עשינו דברים אחרים, אז אל תחששו לשאול, להתעניין, לשתף ולהשתתף, אבל הקפידו לא לעבור את הגבול בין התעניינות ורצון לדעת, לבין להעיק ולחנוק.