לירית ויגאל (שמות בדויים) הכירו באמצע החיים. היא כבר היתה גרושה עם ילד מנישואים קודמים, והוא צעיר ממנה בכמה שנים, רווק כריזמטי וחתיך. הם יצאו ביחד כשנתיים עד שהתחתנו, והביאו לעולם שני ילדים משלהם. עם לידת הילד הראשון הכל החל להתפרק כפי שקורה לזוגות רבים. הוא המשיך בשגרת חייו, חדר כושר בבוקר ובילויים בלילה כמעט מבלי להעיף מבט בילד. היא היתה ממוטטת מעייפות.
לירית מעידה על עצמה שהיא היתה משוגעת, שזה צפוי כשאת לא ישנה ועוד עובדת משרה מלאה עם תינוק קטן בבית. המצב ביניהם התדרדר והוא עזב את הבית לשלושה חודשים. אבל הם לא הצליחו לשמור על המרחק, המשיכה העזה ביניהם החזירה אותם זה לזה והאהבה שוב פרחה.
נולד ילד נוסף והסיפור חזר על עצמו. הפעם לירית כבר ידעה עם מי יש לה עסק והחזיקה מעמד ארבע שנים. ארבע שנים של ריבים בלתי פוסקים, חוסר תקשורת משווע, עד שיגאל החליט שנמאס לו ועזב את הבית שוב, הפעם במטרה שלא לחזור.
הם כבר חתמו על הסכם בבית משפט, וקבעו תאריך לרבנות, כשבכל אותו הזמן הם ממשיכים להיפגש, לקיים יחסי מין, ולדבר על בסיס קבוע. ביום הדיון לרבנות התקשר אליה יגאל וביקש לדחות את הדיון.
הוא ביקש מלירית ללכת לטיפול זוגי, וכך הם הגיעו אלי.
השאלה הראשונה שאני שואלת כל זוג לאחר שאני שומעת מהם על מה מדובר היא " האם את/ה אוהב/ת אותו/ה.
התשובה על השאלה הזו חשובה מאוד. אם התשובה מהוססת ומאחרת לבוא כנראה שיש ספק גדול. אם התשובה היא מיידית כמו במקרה הנ"ל ושני הצדדים אומרים מיד ? כן, ברור שיש פה בסיס גדול וחשוב שאפשר לבנות עליו.
לירית ויגאל עוברים כרגע תהליך ארוך של הבנת כל הכשלים של מערכת היחסים ביניהם. הויתורים הגדולים של לירית, החלק המועט שיגאל לוקח בחיי המשפחה, חוסר המודעות הרגשי שלו, והציפיות של לירית שאינן תואמות את המציאות.
הם לומדים לדבר ולתקשר זה עם זו, ולתמלל אחד לשני את שהם מרגישים.
התהליך הוא ארוך ולא קל, והם רק באמצע הדרך, אולם יש כבר שיפור משמעותי.
הסיבה לכך שאני אופטימית שניתן להציל את הזוגיות הזאת ולהחזיר את שניהם לחיות יחדיו באושר היא האהבה הגדולה שלהם זה לזו שמהווה בסיסי ותמריץ לרצון להשתנות ולהשתפר זה בשביל זו.
אהבה לבד זה תנאי הכרחי לקיום זוגיות טובה אבל לא מספיק. בלי אהבה זה לא ילך אבל גם איתה, צריך ללמוד איך.