האח הגדול, יפה ירקוני וטניה רוזנבליט: הטוב, הרע והמכוער

טוב – עונה חדשה של האח הגדול

כן, אני יודעת, המחשבה הראשונה שלכם היא לתהות מה לקחתי, אבל כמו שאני מנסה להסביר כבר שנים ואף אחד לא מקשיב, האח הגדול הוא קצת יותר מפח זבל ענק שמאיים לבלוע את כולנו. "יש לו ערך סוציולוגי בלתי מבוטל!" אני זועקת ומרגישה שאני כמו האנשים שמסבירים שהם קוראים פלייבוי בשביל המאמרים.

עוד ב-Onlife:

• הצלחה בפייסבוק: רופאים מבטלים הגעה לכנס שמדיר נשים
• בואו למחות בריקוד: פלאשמוב בבית שמש
• אווה לונגוריה מודה: הייתי יותר מדי רזה

התחלתי להסביר את הכיף והתועלת שבצפייה ביקורתית ב"האח הגדול", כלומר: ניתוח מצבים חברתיים בטלוויזיה וזיהוי דרכים להתמודדויות עם מצבים שונים כדי ליישם אותם אחר כך בצורה מושכלת בחיים האמיתיים, בדיון שהתנהל בפייסבוק – וישר קיבלתי unfriend משלושה קוראים, אחת מהם אמא שלי (שהיא, אגב, צופה נלהבת של "סברי מרנן", ולכן מבינה בטלוויזיה איכותית).

ואף על פי כן ולמרות הכל, אם קצת תפעילו כישורי סינון בריאים תגלו שהאח הגדול יכול לאתגר לכם את המחשבה, ומעל לכל לפקוח לכם את העיניים כדי שתראו איזה פסיכופתים קרועים מהתחת חיים לנו במדינה, החל מפקאצות צעקניות, סטייל אביבית בר זוהר, שמחפשות שוגר דדי שיממן להן את הנעליים, דרך שמאלנים היפסטרים ועוכרי ישראל כמו סער סקלי, וכלה בגברים שחיים באילוז' שהם הדבר הכי טוב מאז המצאת הלימונענע הגרוס כדוגמת שי רגב.

צלם: רונן אקרמן

אביבית בר זוהר – כסף יכול לקנות אושר

הם שם רק כדי שאתם תדעו להעריך את החיים הסטנדרטיים והמאוזנים שלכם. המשוואה פשוטה והאימפקט הוא מיידי: אתם הזויים = אני נורמלית! שזה נפלא, כי למי יש כסף וזמן בימינו להשקיע בתראפיה פסיכולוגית כדי להרגיש טוב. אז מי אמר שלא ייצא מהתוכנית הזאת שום דבר חיובי.

רע – מסתמן ששוב תהיה שנת בצורת

אבל אצלנו עסקים כרגיל, צינורות מים מתפוצצים בדרך נמיר בכיף, וכל השכנים שלי כבר מתקשרים לעירייה שיבואו להוריד להם את החסכמים הארורים שהתקינו להם בחינם מהברז כי אפילו בתקופות של הצנע והמלחמות עם הבריטים יהודים לא היו מתקלחים בזרם כזה מעפן ולמי אכפת מרננה רז, שתמשיך להתקלף עד מחר.

תחושת בטן עמומה אומרת לי שהעם הטורקי לא יהיו כל כך בעניין של לתת לנו לייבא מהם מים, אבל הבצורת הזאת היא עדיין לא החמורה בבעיותינו. הבצורת התרבותית צריכה להטריד כמעט באותה מידה, וקצת קשה שלא לחשוב על זה בדיוק בשבוע שבו יפה ירקוני הולכת מאיתנו, כמו רבים וטובים לפניה, מזכירה לנו שאנחנו תקועים פה עם משה פרץ והרינגטונים של יוסי גיספן.

יפה ירקוני: צילום יח"צ

וכשחושבים על הבצורת הצפויה הזאת קצת יותר, זה קצת עצוב שבקושי התחילה שנת 2012 וכבר ברור לכולם איך היא תיראה: המיתון יעמיק, כדור הארץ יתחמם, מעמד הביניים יישחק, יהיו הונאות ענק, שחיתויות ענק, מלחמה אחת (שלבטח תהיה מוצדקת, לרגע לא אמרתי שלא), ועוד ועוד.

בקיצור, צפוי כמו שלג בטלוויזיה מקולקלת. ובעיקר יבש. יבש פיתה. עד כדי כך שפתאום נבואות הזעם על קץ האנושות בסוף השנה נראות כמעט מפתות, סוף סוף יהיה פה משהו חדש לשם שינוי, אז מה זה כבר עוד שנת בצורת לעומת נצח של צחיחות. אפשר לקחת את זה באיזי. חוץ מזה מים זה לא כל כך השטח שלנו, אבל אם לשפוט לפי רותם זינגר, המטייל הישראלי בצ'ילה, אנחנו בכלל לא רעים בלייצר אש. גם משהו, לא?

מכוער – הדרת נשים, הסיקוול

מזמן לא הייתה לנו פה איזה הדרת נשים טובה, אז לא יזיק להציף את הנושא הזה מחדש. מילא שעכשיו לא נותנים אפילו לנשים רופאות לדבר בכנס גינקולוגיה והלכה (!) מחשש לחוסר צניעות ("כן, זה בסדר ד"ר כהן, שאול מהפיצוציה למטה ידבר בשמך. רק תפקססי לנו את כל מה שתכננת להגיד וניתן לו להקריא. שיהיה לך יום טוב"), אבל מה עשתה טניה רוזנבליט שעכשיו מגיעים לה איומים ברצח?

טניה רוזנבליט – עכשיו גם איומים ברצח

רבאק, האישה נלחמת לא לשבת במושבים אחוריים באוטובוס, אז עכשיו מדירים אותה באופן פוטנציאלי לבגאז', מגולגלת בתוך שטיח? המעניין הוא שהסיפור שלה לא מעורר הזדהות באופן אוטומטי. הרבה ממכרי הגברים מדברים עליה בגיחוך כשהנושא עולה, קוראים לה "טניה פארקס" בלעג, טוענים שהיא לא יותר מפרובוקטורית זולה ומלגלגים עלי שאני באמת קונה את ההתססה מלאת הפאניקה של התקשורת וחושבת שאנחנו אוטוטו דקה וחצי מאיראן.

אז לא, זאת לא איראן, נשים עדיין יכולות להסתובב פה בכיף בלי רצועה, אבל גם איראן היתה מדינה נורמלית פעם. וסטייה מהנורמה שאף אחד לא נלחם כדי לעקור אותה לגמרי מהשורש הופכת לאט לאט לנורמה. ככה פשוט.

אם לטניה רוזנבליט היה את האומץ הבסיסי להגיד למנהג המעוות הזה די, דיינו. וזה גם לא הזמן לשאול בקנטרנות "מה קרה שעכשיו התקשורת נזכרה להתעסק בנושא הכל כך ישן הזה". אנשים דיברו על זה כל הזמן, רק לא בבת אחת, אז אף אחד לא שמע.

גילינו שכדי שתהיה הזדמנות אמיתית לשינוי, או לפחות לתחילתו של שיח, הרבה מאיתנו צריכים לצעוק ביחד, ואז שומעים אותנו יותר טוב. אז קיבלנו את הבמה, וגילינו שיש עוד רבים כמותנו שמתים לצעוק. אז אנחנו צועקים. רק שלא נמות מזה בסוף.