באומץ וביושר לב, מספרת רבקה נרדי את סיפורה של חנה, "אישה מבוגרת" הפוגשת בפליאה ובצער את אובדניה, אהבותיה, פחדיה, תקוותיה וגם מרידתה בסדר הקיים של הדברים. התאהבותה הנאיבית-מפוקחת בגבר צעיר ממנה הם המנוע המעורר אותה, ממנו תשאב תעצומות נפש לחיפוש אחר נקודת אחיזה בסתיו חייה. היא סוקרת את מי שהיא הייתה ולא תהיה עוד. על אף החריצים הקטנים ליד העיניים היא עדיין כמהה לאהבה באותו עיוורון של נעוריה, ובאותה התלהבות של הימים ההם היא מתריסה נגד פחדיה וכאבי הלב שלה, מורדת בסביבתה, ונותנת ביטוי למאוויים העמוקים ביותר בנפשה.
את סיפור חייה של חנה עוטפת המחברת, ברכות, בחמלה ובכנות, במסגרת סיפורית אישית. נרדי מקיימת סוג של דיאלוג עם גיבורת ספרה, המבטאת קול נשי מסתורי משהו אך כזה הנוגע ומעורר אותה לראות את מה שהלב מסרב. זהו מפגש יוצא דופן בין שתי נשים ? בין מציאות לעלילה דמיונית. על קו התפר הזה נרקם לו סיפור התבגרותן-הזדקנותן של נשים בחדרי חדרים אך גם לאורה הבהיר-אכזרי של חברה הסוגדת לנעורים.
שם הרומן "את לא נראית בכלל" הוא בעל כפל משמעות – לא רואים עליך את גילך… לא רואים אותך… הרומן מחבר את הקוראים לנרטיב הנשי על גיל והזדקנות שאינו עוד "נושא נשי" זניח אלא סוגיה חברתית-מגדרית רלבנטית לכולנו, בכל גיל.