האמת היא שאני כל כך מתרגשת לספר את הסיפור הזה כל פעם מחדש: שבוע 40 שעה 11:00 בלילה, בהיריון הקודם בשלב הזה בדיוק בשעה הזו בדיוק, הגעתי לביה"ח וגילו לי שיש לי רעלת היריון, אני בבית בלי רואי.
הילי הגדולה שלי ישנה ואני בפחדים, הכל כבר מוכן לקראת הלידה, הברכה עומדת מתנשאת אל על מעל מתלה הבגדים, מנופחת כבר, הסדינים, החיתולים השידה ואני בשבוע 40 שעה 11:00, איך יכול להיות שעוד אין לי צירים,
ואז התחילו להגיע אליי הפחדים: "איך אדע אם יש לי שוב רעלת… אבל אין לי שום סימן.." אני מצליחה להכניס עצמי ללחץ ואז להירגע, הכל בסדר.. אני נרדמת. בבוקר גם אני וגם מיכאל (שכבר ידע שהוא מיכאל) בתוך הבטן עדיין, שנינו כאן. הכל בסדר.
שבוע 40 +2 לילה שוב רואי איננו, אצל חברים, ואז אני מרגישה, אני פשוט מרגישה את הלידה מתקרבת כאילו מיכאל הקטן מתחיל לסמן לי וגם הגוף, הגיע הזמן, אני מודיע לרואי שיישאר בפוקוס, אולי יש לידה הלילה… אני מדליקה לי נרות, שמה מוזיקה ורוקדת ורוקדת ואני מאושרת בכל ציר אני נהנית כולי מחויכת אל עצמי, אל העולם..
בשתיים בלילה רואי חוזר ואני מתעייפת, טוב אם יש לידה אולי כדאי לנוח קצת… אנחנו נכנסים לישון, רואי מתחיל להתרגש ואני לגמרי רגועה, מאושרת שהגיע הרגע. שש בבוקר מישהו קטן דופק לי מבפנים, פלאק… כאילו מתוך שינה שמעתי את ההתבקעות מישהו שם פתח את הדלת, אני מרגישה את המים החמים הנעימים עוטפים את ירכיי ואוווו איזו הרגשה נפלאה (בלידה הקודמת הם ירדו לי בהליכה מהחנייה לביה"ח…לא הייתה הרגשה נעימה), אני מעירה את רואי שיקום, ואני כל-כך שמחה, איזה אושר אני נעמדת ונותנת למים לרדת הם כל-כך יפים ורודים שקופים המים (לעומת המקוניאליים שחוויתי בפעם הקודמת)… ושב דופקים לי הפחדים בראש אני לא מרגישה אותו, את העובר שלי, מתקשרים לרונית, היא מבקשת שאנסה להרגיש אותו… הכל בסדר הוא כאן והוא איתי ואת הפחדים אני צריכה לסלק.
שכחנו להודיע לרונית שהכול בסדר ושאפשר להגיע. 8:30 רונית מגיעה. בערך בשלב הזה הכול נראה ונשמע כמו מאיזה חלום או הזייה, אני צוחקת, אני בוכה, כואב לי, טוב לי, קשה לי, אני צריכה שקט ורונית דואגת שזה מה שאקבל את השקט. אני כבר כל כך רוצה להיכנס למים…עוד קצת רונית מבקשת… אני זזה ממקום למקום, מתפשטת מתלבשת חם לי קר וואווו כל כך הרבה דברים בבת אחת , הפחדים לא הלכו אני לא רואה או שומעת אותם אבל הם כאן, ממש בין הגבות אני מרגישה אותם, רונית רוצה לעזור להוריד אותם למטה להוציא אותם, אני מתאמצת להבין מה אני צריכה לעשות, אני לא צריכה להתאמץ לשחרר… אני שומעת את רונית ורואי ברקע כל הזמן, הצינור עם המים הזורמים מציק לי שתתמלא הברכה.
סופסוף אני בתוך המים. רונית מראה לי איך לצלול עם כל ציר, וזהו אני כבר במקום אחר, צוללת ונושפת צוללת ונושפת ונחה… רונית נוגעת בי איפה שאני צריכה בדיוק, מרגישה אותי ומה אני צריכה איזה מצב מושלם, שאין צורך לדבר היא מבינה אותי.. ואני רק צריכה לשחרר ולתת לגוף שלי את שהוא צריך, הצירים מתגברים, שוב פחדים, רונית נותנת לי רמדי, קשה לי עם קולות לא רצויים הטלפון מצלצל ואני רוצה להרוג את מי שמתקשר עכשיו – בא לי לצרוח שקט!!!
אז מגיעים הצירים המתקדמים… אני לוחצת אני מרגישה את הראש מבצבץ וחוזר… רואי יוצא החוצה לראות מה עם הילי. רונית רצה לקרוא לו בוא הנה היא יולדת…
לחיצה אחת ועוד אחת, והראש של מיכאל האהוב בחוץ, משהו לא ברור גורם לי להתרומם הראש, זהו אי אפשר לחזור לברכה, עוד לחיצה חלשה יותר ואני מרגישה את גופו העדין והחמים גולש החוצה. אין לי מילים הוא כזה עדין ויפה ומדהים. אני נפעמת אבל רגועה מאי פעם. עוד ציר השלייה רוצה לצאת, רונית אומרת לי בקולה השקט והנעים: השלייה מרפא הכל…
אנחנו שוכבים, רואי דואג לארגן ולסדר, הוא נרגש, אני יודעת שהוא פחד וסמך כאן רק עליי.
שעה שלמה אנחנו יושבים ביחד רונית ורואי מכסים אותי רואי גוזר את חבל הטבור…. הכל טוב. רונית צדקה, השלייה או הלידה או מיכאל או אלוהים יודע מה, אבל הכל הסתדר, דלקת בדרכי השתן, הקנדידה… הכל טוב איזה תיקון ללידה הקודמת. תודה למלאכים ששלחו לי את רונית כדי שתעזור לנו להביא את מיכאל, בדיוק ככה. תודה.