מוות בוונציה וסיפורים אחרים/ תומס מאן (ספרי סימן קריאה)
מדובר בספר עוצר נשימה ולכן לא אכביר מילים אלא פשוט אצטט:
"מאוחר מידי! אמר בלבו אותה שעה. מאוחר מדי! אך האמנם כבר היה מאוחר מדי? אותו צעד שלא עשה, הלא עשוי היה להביא עמו את הטוב את הקל והמרנין, את ההתפכחות ושפיון הדעת. אלא שמן הסתם לא אבה האיש המזקין להתפכח כלל, מן הסתם היה השיכרון יקר ללבו יותר מדי. מי חכם וירד לחקר הווייתו של האמן! מי יבין פשרו של המיזוג הזה שמתמזגים בו קבלת עול משמעת ופריקת כל עול! שהרי אי הרצון להתפכח אינו אלא פריקת עול" (עמ' 51).
"אין לך יחסים מוזרים ועמוסי מבוכה יותר מיחסי בני אדם שאינם מכירים זה את זה אלא ממבט עין בלבד – בני אדם הפוגשים זה את זה יום יום ואף שעה שעה, סוקרים איש את רעהו בעיון, ואף על פי כן רואים עצמם אנוסים, מכוח המוסכמות או בשל איזו גחמה, להעמיד פנים של זרות אדישה ולא להוציא הגה מפיהם" (עמ' 53).