הסיפור די בנלי. אפילו יותר מידי בנלי. גבר, בשנות ה-30 לחייו, מחליט עם זוגתו להביא ילד לעולם. או ילדה. ילדה. תינוקת יפהפיה, הוא מתאהב בה מיד. ככל הורה, ההתמסרות המוחלטת לולד הרך היא בדמו. הוא קם אליה במהלך הלילה, מחתלה ומושיט לפיה הרך את בקבוק תחליף החלב בשיגרת יומיום. הילדה גדלה ומתפתחת נפשית, שכלית ומוטורית ומסבה אושר רב לשני ההורים. היא מזנקת על אביה בחיבוקים בכל עת שהיא רואה אותו ומתעקשת שהוא יהיה זה שירדימה לישון, יקלחה ויכין אותה לקראת הגן.
כעבור מספר שנים, נפרדות דרכי האם והאב. האם לוקחת את הילדה אליה תוך שהיא פוטרת ?חזקת הגיל הרך?. האב נרעש ונרגש, חרב עליו עולמו והוא מתקשה לקבל שקשר יומיומי יגדע באחת ואיננו יכול שלא לחשוב על השלכות הגדיעה האלימה עבור הילדה הרכה בשנים. הוא פונה לבית המשפט. בתחילת הדיון מעלה עורכת הדין שלו מעלה על דל שפתיה את המילים "משמורת משותפת" ואילו שפתיו של השופט נרטטות ונראה שאגרופיו נעשים קמוצים מתחת לשולחן. השופט לא מראה עניין בפרטים הממשיים. מתפתח דיון תיאורטי לחלוטין. בהתאם לבנליות של הסיפור, הוא פוסק שהאב יראה את הילדה פעמיים בשבוע למשך 3 שעות וכל סוף שבוע שני.
האב לומד מילים חדשות. קוראים לזה "הסדרי ראיה" או "ביקורים". המדינה מאפשרת לו לראות את הילדה או לבקרה. הילדה מסרבת לקבל זאת. בכל פרידה היא ממררת בבכי ומבקשת יותר זמן להיות אביה. אבל המדינה, לא מרשה.