ארגוני הנשים טוענות שחלוקת המשמורת על הילדים בגירושין או פרידה צריכה להיעשות בהסכמה, מה שאומר שאם האישה לא מסכימה, אז אין הסכמה. על פי אותו רציונל, גם תשלום המזונות צריך להיות בהסכמה, ואם האבא לא מסכים לשלם, אז אין הסכמה.
טוענות הנשים בארגוני הנשים כי ביטול חזקת הגיל הרך ירבה התדיינויות, אולם דווקא כאשר הן מבקשות לבחון מי טיפל ומי לא טיפל, יאלצו מעכשיו הורים לשמור יומן טיפולים, כדי שיוכלו לענות על שאלות כגון: מי לקח את הילדים לבית הספר ביום ראשון, ומי החזיר את הילדים מהגן ביום שני. בכלל, הורות איננה מתגמדת לשאלת ה"טיפול". הורים אינם "מטפלים", הורים הם הורים וככאלה הם גם משקיעים זמן איכות, עוזרים בשיעורי הבית, מקריאים סיפורים, מעניקים הדרכה, מטמיעים ערכים, יוצאים לטיולים, מעניקים אהבה וחום, ממלאים צרכים רגשיים, מחברים את הילדים למשפחה המורחבת, ולא מעט גברים גם מחתלים, מלבישים, משגיחים ומאכילים. השימוש במילה "טיפול" הוא מיושן, פרימיטיבי, ולמעשה רוב נשות הקריירה שבעצמן עובדות בארגוני הנשים, בפרקליטות, בנעמ"ת ואפילו בכנסת, משתמשות במטפלות בשכר.
דו"ח שניט הוא תוצאה של כמה "מומחים" שהתפלספו בינם לבין עצמם, כאשר כולם יודעים שחזקת הגיל הרך עומדת בסתירה להתחייבויות באמנות בינלאומיות ועל כן דינה להתבטל. את ביטול חזקת הגיל הרך ניתן היה להשיג כבר בשנת 2003 כאשר הוגש דו"ח הועדה לזכויות הילד, אשר הכילה ועדת משנה לביטול חזקת הגיל הרך. אלא שמונו ולעדת המשנה רק מתנגדות קולניות של הורות משותפת, והעסק נקבר כבר אז. האם באמת היה צריך להקים ועדה כדי לבטל הפלייה המובנית בחוק? מדינת ישראל נשארה המדינה האחרונה ביקום בה עדיין לשון החוק עצמו מפלה לטובה נשים, כאשר עד כה נתנו לנשים משמורת אוטומטית על הילדים. מכאן שוועדת שניט הייתה סתם תרגיל למריחת זמן, כאשר התוצאות ידועות מראש. ישראל חתומה על התחייבות לבטל את חזקת הגיל הרך, וזה היה צריך לקרות לפני 15 שנה.
דו"ח שניט מתעלם לחלוטין מהמונח "משמורת משותפת". בסקירה הבינלאומית שבדו"ח, ממזערים את המשמורת המשותפת, כאילו איננה הנורמה התרבותית המקובלת בעולם, ובמקום זאת, הדו"ח מתעקש להאכיל את הציבור לוקשים בדבר ה"אחריות המשותפת", להבדיל מ"משמורת משותפת". בארץ, גם כיום יש כבר קיימת אחריות הורית בדמות ה"אפוטרופסות המשותפת", וכולנו יודעים שהאפוטרופסות המשותפת לא שווה דבר.
באות נשות המגדר ודורשות "שובר שוויון". גם זו טענה מאולצת שהרי אם שני הצדדים שווים אז לשני הצדדים מגיע חלוקה משותפת של זמן ההורות. כל מה שנדרש לכדי לפתור את תעלומת שובר השוויון, הוא להכריז על "טובת הילד" כשובר שוויון, ולסלק כל התייחסות מגדרית בחוק הרלבנטי ובכל חוק אחר. כך עושות הרבה מדינות. אולם זה רק הפיתרון הקל והמתחמק. התשובה האמיתית והרצינית היא שיש לקבוע משמורת משותפת כברירת מחדל. אם נתוני ההורים זהים, ושניהם הורים טובים, אז לא נדרש בכלל "שובר שוויון". נדרשת משמורת משותפת 50%-50%. אם הנתונים אינם זהים, יש להתייחס לשני ההורים באופן שווה ללא הפלייה מגדרית. ברוב המדינות בארה"ב המבחן הוא מי ההורה שסביר להניח שיימנע מגרימת ניכור הורי, כלומר מי ההורה הידידותי שיעודד את הקשר בין ההורה האחר והילדים.
מה שבאמת חסר בדו"ח שניט הוא טיפול שורש בנושא המשמורת המשותפת כברירת מחדל, לפני העיסוק ב"שובר שוויון". אנחנו יודעים שהארגונים הפמיניסטים מתכוונים לטרפד את ועדת שניט באמצעות הסטת תשומת הלב לדיון ב"חזקת המטפל העיקרי", או חזקת "ההתקשרות המנטאלית", שזו אותה גברת בשינוי אדרת כמו חזקת הגיל הרך. בעולם הרחב אין לחזקת המטפל העיקרי כל אחיזה. באף מדינה לא נתקלנו בזה, אפילו כקריטריון משני בחשיבותו. הקריטריון הדומיננטי הוא השאלה מי ההורה הידידותי לאחר.
אנו יודעים בבירור שהמטפל העיקרי והגיל הרך הם היינו הך. בשנת 1978 בווירג'יניה המערבית נדחתה בקשת אבא למשמורת בשל חזקת הגיל הרך. בערעור נקבע שחזקת הגיל הרך נגועה בהפלייה. בתיק הבא שהגיע לידי אותו שופט ניילי, הוא פשוט הכריז שכדי להשיג את אותה תוצאה נחליף את המילים חזקת הגיל הרך, במילים "המטפל העיקרי. כך הראה לנו השופט ניילי עוד ב 1981 שבעצם אין כל הבדל בין חזקת המטפל העיקרי וחזקת הגיל הרך.
היה ועמדת ארגוני הנשים תתקבל, והמחוקק בסופו של יום ימליץ על חזקת המטפל העיקרי, הרי שוב ניתקע עם התנצחויות והתכתשויות סטריאוטיפיות על בסיס מגדר. כך ירבו ההתדיינויות בשאלות מי רחץ את הילדים, מי בישל, מי לקח לקופת חולים, מי הגיע ליום הורים. עורכי הדין יאלצו להכין חקירה נגדית שתהיה בעצם רשימת מכולת של מטלות ביתיות רגילות, ולעבור עליהן אחת לאחת כדי להוכיח או להזים את נתוני התשתית לפיקציה. כל צד יאלץ להוכיח שהוא היה יותר אקטיבי, והצד השני יותר פסיבי בגידול הילדים. כמובן שדגשים הנטמעים בפיקציה החדשה סובבים סביב פעולות אימהיות כגון הנקה, החלפת חיתולים וקניית מזון לתינוקות, אבל אותם דגשים מתעלמים לחלוטין מהשאלה מאיפה הגיע הכסף למזון שאכלה האישה, וייצר את החלב ממנו האישה הניקה, ומניין הגיע הכסף לקניית החיתולים והמזון לתינוקות?
כאשר הורים נפרדים, הגבר לומד את המלאכות הטיפוליות שבעבר ביצעה האישה, והאישה לומדת לבצע עבודות בית שהגבר היה מבצע. שני ההורים נדרשים לסגל אורחות חיים חדשים. הילדים שהיו מקבלים זמן איכות משני ההורים בבית. מקבלים הרבה פחות זמן איכות מהאימא, כי היא טרודה יותר בהישרדות. גם האבא איננו בנמצא, והילדים מאבדים זמן הורות. אם ככה מנין נובעת מדיניות ניתוקי הילדים מהאבות, והפיכת האבות למבקרים שעה או שעתיים בשבוע? מה שחשוב זה מה שיקרה מכאן ולהבא, ולא מתן פרס על "עשייה" שהייתה בזמן ששני ההורים נעזרו זה בזה, וכעת כל אחד מקיים משק בית נפרד ועצמאי.
דווקא קריטריון הורה הידידותי אמור היה להיות הפקטור הראשון והחשוב מכל, אילו הסקירה הבינלאומית שהוגשה לשניט לא הייתה כה רדודה. הרבה מהנסקר בדו"ח שניט לגבי מה שקורה בעולם התיישן. בבלגיה, נקבע שטובת הילד שינוייד בין שני בתים. החל משנת 2006 נהוגה בבלגיה חזקת משמורת פיסית משותפת 50%-50% שפירושה שכל הורה זכאי ל 50% מזמן הילדים אצלו בבית, והמשמעות היא שמצוות החוק היא לנייד את הילדים בין שני הבתים. ברירת המחדל היא מחצית הזמן בביתו של כל הורה, ובמקרה של אי הסכמה, ניתן לעכב ההליכים למשך חודש לצורך גישור, ולאחר מכן השופט יורה על משמורת פיסית משותפת, אלא אם כן ההורים גרים במרחק שמעל 100 ק"מ, ועדיפות תינתן להורה שבחר במשמורת משותפת, על זה שדרש משמורת בלעדית, וכמו כן רצון הילד עצמו. בברזיל, באוגוסט 2010 חוקק החוק הראשון בעולם למניעת ניכור הורי, חבלה בקשר של הורה אחד ע"י ההורה הסתה, מניעת קשר, הכשלת קשר, הסתרת מידע, והגשת תלונת שווא שנועדה לחבל בקשר של הורה עם ילדיו, ומעברי מגורים שנועדו להכשיל את הקשר של ההורה האחר עם ילדיו. כל אלה מהווים התעללות נפשית, בלתי מוסרית, והסנקציות האפשריות הן: התראה, הרחבת קשר, קנס, התניית משמורת בטיפול פסיכולוגי, הענקת משמורת משותפת, או ביטולה, ואף העברת המשמורת. אפילו בדרום אפריקה יש משמורת משותפת.
לא כל ארגוני הגברים קיבלו את דו"ח הביניים של ועדת שניט בשמחה פשוט בגלל מה שאין בו. אמנם מבטלים את חזקת הגיל הרך, אבל לא קבעו משמורת משותפת כברירת מחדל, וגם לא קבעו תעריף להסדרי ראייה מינימאליים מפורטים עד הדקה האחרונה, לכל סופשבוע, חג, מועד, חופשה ויום הולדת, שבו ניתן יהיה לבחור, מבלי לערב פקידות סעד, ומבלי להסתכסך. אין בדו"ח שניט מילים ברורות לדרבון כל העוסקים במלאכה לגרום למקסימום זמן הורות של האבות. יש בו המלצות חלולות לעבור גישור, אולם האופציה לפנות לגישור קיימת גם היום. לא מוגדרים יעדים באחוזים כמה שעות הורות יקבל הלא-משמורן במקרה של סכסוך שלא נפתר בגישור, כך שעדיין תמיד תקסום לאישה האופציה לפוצץ את הגישור, כדי להגיע לשופטת אוהדת שתרחם עליה, ותיתן לה את הילדים באופן בלעדי. בכלל דו"ח שניט אינו מבוסס על נתונים מהשטח. לא נשמעו עדויות מאנשים החיים במשמורת משותפת. לא הוזמן סקר דעת קהל על מנת לשמוע מה עמדת הציבור. מדובר בסתם עוד דיון פולמוסי בין פסבדו-מבינים בעניין, שנמרח במשך שנים, וייצר מוצר דלוח.
הצעת שניט לא נותנת פתרונות לסחבת בבית המשפט למשפחה בבקשות לטובת גברים, להחלטות אינסטנט לטובת האישה כמו משמורת זמנית, ולמעורבות המחרחרת מדון של פקידות הסעד. לגבי פקידות הסעד למשל, הקימו את ועדת סלונים נבו, ומשזו סיימה מלאכתה, השליך שר הרווחה את הד"ח לפח. הטעות הכי גדולה היא הצגת "הסכם הורות" כגולת הכותרת של הרפורמה בדיני משפחה, במקום לעשות רפורמה אמיתית ולקבוע משמורת משותפת. הרי הסכם דורש מגעים והסכמה, וברור שמי שמגיע לבית המשפט איננו מסוגל להגיע להסכמות והם מצפים לפתרונות שהחוק יציע, ולא בדרך של אילוץ הסכמות. אמנם נכון הוא לדרוש מההורים לפתוח יומנים, ולגלות גמישות מקסימאלית זה כלפי זו במתן זמן הורות מקסימאלי לכל הורה, כולל לינות, בשאיפה להגיע ל 30% זמן הורות לא משמורני, ולהתחיל מכאן את הגישור. לשם כך, אין צורך לחייב את ההורים בפתיחת תיק בבית המשפט, ולשלם אגרה יקרה. מספיק להגיש בקשה לגישור ביחידה לסיוע.
אם לא נפטרים מהנוהג של מתן משמורת זמנית לאישה, והסמכת פקידת הסעד לחקור את הגבר, כאילו הייתה קצינת מבחן פלילית, שום "הסכם הורות" לא יעזור. בדו"ח שניט יש יותר מידי דגשים על אחריות הורית, ולא על זכויות הוריות. אז מצד אחד בא שניט ומטיל על הגבר חובה להוכיח כישורים הוריים, ומצד שני אותו שניט נותן לאישה העדפה בגלל "האופן בו היא טיפלה בילד לפני הגירושין". זה ממש לעג לרש. וכך, חזרנו לנקודת המוצא, שלאישה יש העדפה מובנית בהצעת החוק של שניט. גם אם נניח שהחוק ישתנה, הבעיה היא שהשופטות לא משתנות. ישנן שופטות כה אכזריות אשר רגילות במשך עשרות בשנים לנתק אבות מילדיהם מבלי להניד עפעף. גישת המטפלת העיקרית נועדה מראש לעודד הורים להיאבק זה בזו על מנת כדי להוכיח מי מהם טיפל בילד יותר. שני ההורים מושלכים אל הזירה המשפטית, כאשר בסוף המאבק יש הורה מנצח והורה מפסיד. זה ממש לא בריא. אנו יודעים שלמעשה המטרה פשוט להבטיח שנשים ימשיכו לקבל מזונות בסכומים מופרזים, ולא יצטרכו לצאת לעבודה.