דיאטה, השמנה ודימוי גוף: איך עוצרים את המרוץ?

אנחנו לא אוהבים שמנים. שמנים מעוררים בנו תגובות וקושי, למעשה מספיקה הצצה לדף "האח הגדול" בפייסבוק, וקריאת התגובות על קים, כדי להבין שהציבור מעדיף רזים ואם אפשר רזות או רזות מאד. רזים, לעומת זאת, או סתם אנשים שהראו נכונות לרדת במשקל נתפסים כמוצלחים.

מיכל צפיר לדוגמה, התראיינה על הדיאטה המוצלחת שלה; 30 קילו שהשילה נשמעו לרגע משמעותיים יותר מאמהות, קריירה מוצלחת או דיסק חדש. אפילו רשת אופנה למידות גדולות חשבה שקים בוסי, צעירה במידה 38, יכולה להיות פרזנטורית של מידות גדולות. למעשה, כשחנויות בגדים מוכרות בגדי נשים ממידה 34, ההגדרות על רזה ושמן מעורפלות.

אנחנו מוצפים בפרסומות של נשים רזות, גם אם לא תמיד אמיתיות. רשת H&M  העלתה פרסומת שלמה שהשתמשה בטכניקת צילום בובה ושימוש במחשב. התוצאה היא פרסומת עם הנשים לא אמיתיות, אבל רזות. דובר החברה לא הבין על מה המהומה, ובתגובה לשאלת עיתונאים הוא הסביר שמדובר "בשיטה המפשטת את התהליך ומאפשרת לצרכן להתמקד בעיקר- בבגדים ולא בדוגמניות".

מחקר שפורסם לפני כמה חודשים בכתב העת Personality and Individual Differences מצא כי לא מדובר בסלידה משומן ומהשמנה, אלא בפחד אמיתי. החוקרים טענו כי לנשים יש פחד תת מודע מהשמנה ומשומן. כאשר הציגו החוקרים למשתתפות במחקר תמונות של נשים שמנות, המוח שלהן הגיב באופן שלילי. מסתבר שתחושות תיעוב עצמי, שעד עתה היו מקושרות רק לנשים הסובלות מהפרעות אכילה, נמצאו גם אצל נשים שאין להן דאגות (גלויות) למשקלן. 

הגברים שנבדקו במסגרת המחקר נחשפו גם הם לתמונות של נשים שמנות, אך אצלם לא נרשמה תגובה חריגה בחלק של המוח האחראי לזהות עצמית או כל תגובה אחרת.

מאות שיתופים לתמונה שפורסמה בקיר הפייסבוק של יפה חאיק, הדורשת לראות דוגמניות אמיתיות ולא נשים כחושות

מחקר אחר שפורסם בכתב העתJournal of Counseling Psychology  מצא כי נשים שופטות את עצמן ובונות דימוי גוף לפי הדרך בה החברה שופטת אותן. זה לא המשקל שמשפיע על התפיסה וגם לא מסת הגוף, אלא החברה סביבנו והדרך בה היא מתייחסת אלינו. למעשה, גם נשים בעלות מסת גוף תקינה מעריכות את הגוף שלהן ללא קשר למשקל הריאלי, והדימוי העצמי נבנה ביחס לסביבה.

המחקר התייחס לכך שניסיון הסביבה לעודד אדם לעשות דיאטה לעיתים קרובות משיג תוצאות שליליות; במקרה כזה האדם מתמקד באכילה לפי קלוריות והוראות חיצוניות ולא לפי מה שהגוף שלו באמת צריך – מצב שפוגע בדימוי העצמי ובהצלחת הדיאטה.

מיותר לציין שתמונות של נשים רזות מאד (לאחר טיפול פוטושופ) או דוגמניות בנות 12-14, לא תורמות לדימוי העצמי של נשים. למעשה כל פרסומת כזאת מבהירה לנשים עד כמה הן רחוקות מהדרך בה החברה רוצה לראות אותן- רזות מאד, מידה 34 אם אפשר.

דיאטות משמינות

ורד יפה חאיק, דיאטנית קלינית ופסיכודרמטיסטית, נפגשת עם נשים רבות בקליניקה שלה ורואה את הפער הזה בין משקל תקין לשאיפה להיות רזות מאד. "לא פלא שנשים עסוקות בדימוי גוף ובדיאטות. פעם דוגמנית היתה אישה שמשקלה בסך הכל 5 אחוזים פחות מהממוצע. היום מדובר על דוגמניות ששוקלות 23 אחוזים פחות. זה המודל שלנו, מדובר במודל בעייתי, לא נכון ולא בריא".

"חשוב להבין" היא מוסיפה, "שלגוף יש משקל נכון, משקל שהגוף שואף להגיע אליו, set point. אם אישה תאכל מה שהיא צריכה הגוף שלה יגיע למשקל הנכון לו". הבעיות מתחילות עם הדיאטות, או עם "מניפולציות לגוף", כדברי יפה חאיק: "אולי בהתחלה המשקל יירד אבל הגוף תמיד ישאף לחזור למשקל שלו. בסופו של דבר הגוף ילמד לעלות יותר. הדיאטות השונות גורמות לעלייה במשקל, גורמות לנו להשמין".

יפה חאיק כמובן שאינה מעודדת השמנה או השלמה עם השמנה, אבל גם חושבת שהעיסוק הקבוע בדיאטות והרצון להיות מאד רזים, רק פוגעים באישה ובסופו של דבר גם בילדים: "אנחנו אשמות ונותנות יד לעיסוק הבעייתי ואפילו החולני הזה. אם בכתבה על דוגמנית שילדה מציינים כי "יצאה מבית החולים בסקיני צמוד וגזרה דקיקה" אני שואלת האם זה מה שמעניין וחשוב? למה זו צריכה להיות השאיפה של אישה? במקום לחשוב על האמהות והתינוק אנחנו חושבות על לחזור למשקל הקודם, בעיני מדובר במשהו מעוות".

פגיעה ישירה בדימוי הגוף של הילדים

אנחנו מעבירים מסרים בעייתיים לילדים. אמהות לא מסתירות את אי שביעות רצונן מהקילו שהעלה הילד. "ילדים מבינים שמשקל קשור לאושר", מסבירה יפה חאיק, "אם אני לא מאד רזה אני לא טובה ולא מאושרת. בעצם אם אני לא רזה לא מגיע לי להיות מאושרת. המסר הזה נקלט והוא מסר בעיתי".

יפה חאיק ממליצה להימנע מביקורת שלילית כלפי מראהו של הילד כמו גם כלפי אנשים או ילדים אחרים. חשוב לא פחות הוא להימנע מ'לרדת' על עצמנו ועל המשקל שלנו לידם. למשפטים כמו "השמנתי", "אני נראית רע בג'ינס" או "איך אצא מהבית ככה" אין מקום. לעומת זאת מומלץ לשוחח עם הילדים בצורה פתוחה על פרסומות בטלוויזיה ועל המחיר של רזון.

יפה חאיק רואה באורח חיים נכון ובריא את הבסיס לדימוי עצמי בריא: " מומלץ לדאוג לפעילות גופנית שוטפת בהתאם לרמתו וליכולותיו של הילד, בשילוב של חוג ופעילות ספונטנית בגני משחקים, רכיבה על אופנים, משחקי כדור ועוד. המטרה היא  לחזק ולעודד 'דיאלוג' עם הגוף בכל הנוגע לאכילה נכונה, לדוגמה ללמד לזהות תחושות רעב ושובע, מתי האכילה היא מתוך שעמום או ממקום רגשי וכדומה".

עוד קריקטורה שהסתובבה בפייסבוק – לתגובות שלנו יש השפעה על הילדים

העצות האלה נכונות לכל בני המשפחה ולא רק להתייחסות לילדים. אורח חיים נכון ובריא חשוב יותר מהתייחסות למשקל. היכולת של הילד וגם שלנו המבוגרים, להבין מה הגוף צריך ולמה בריא ונכון, הוא החשוב: "אפשר ללמד ילדים מהם המזונות הגורמים לתחושה נעימה ומהם המזונות הגורמים לתחושה פחות טובה. לאכילה בהתאם לכמויות המתאימות לגוף". 

ההשפעה של ההורים היא קריטית

גילת מלכאן-סטיקלרו, פסיכולוגית קלינית מומחית ומאבחנת פסיכולוגית מסבירה שהדימוי העצמי שלנו, ילדים ומבוגרים, מורכב בין היתר מדימוי הגוף המתחיל להתפתח בשנות החיים הראשונות, בהתנסויותיו השונות של התינוק בעולם:  "הפעוט, ולאחר מכן הילד, מגלה את יכולותיו הפיזיות, כוחו ומגבלותיו ומבסס את מידת שביעות רצונו מעצמו, מיכולותיו ומגופו. למשל: אם הצלחתי לטפס על המגלשה הגבוהה סימן שאני ממש אלוף וחזק".

"לצד חוויותיו של הפעוט מעצמו, לסביבה בה הוא גדל, ובפרט להורים, השפעה רבה על האופן בו מתעצב דימויו העצמי והגופני. תגובות ההורים לפעוט, החיזוקים שהוא מקבל לצד התגובות הביקורתיות מעצבים את אישיותו. כשההורה שם דגש רב על תכונות מסוימות, בעצמו או בילד, ומבליט אותן כטובות ורצויות, לומד הילד להעריך תכונות אלו על פני אחרות. כך לדוגמא, כשהאם עסוקה מאוד במראה החיצוני, אומרת תכופות: אני חייבת דיאטה, אני נראית נורא עם הג'ינס וכד?, ילדיה, ובייחוד בנותיה, מפנימות את הדברים ומסיקות שיש מראה אידיאלי אליו עליהן לשאוף" מדגישה מלכאן סטיקלרו.

מלכאן סטיקלרו מזהירה מהמרוץ אחר הרזון ואחר אידאל היופי: "בחברה של ימינו, אידיאל היופי הפך לערך עליון בקרב ילדות צעירות. הדמויות לחיקוי המוצגות בטלוויזיה מעבירות לרוב את המסר שרזה זה יפה, והרזה הזה הופך רזה יותר ויותר מיום ליום. במצב בו גם בבית, הילדים גדלים עם התחושה שהמראה החיצוני חשוב מכל ושחייבים להיות רזים, הם עשויים לרדוף בעצמם אחר אידיאל זה באופן אוטומטי, ולחוש שהם אינם שווים מאום אם אינם יפים או רזים דיים". 

"כשמגדלים ילדים ובונים את אישיותם וביטחונם העצמי חשוב לזכור ולפתח מגוון רחב של תכונות ולא לחזק רק תכונה אחת. לא לגרום לילד לחוש שכל מה שיש לו להציע לעולם זהו המראה החיצוני וגם לא שזה כל מה שחשוב. ככל שילד יחוש שתכונותיו וכישרונותיו מגוונים, כך דימויו העצמי יהיה יציב יותר והוא יושפע פחות מביקורות והערות חיצוניות".