בעברי הרחוק כסטודנטית חרוצה, ששוקדת על ההשכלה שלה וצריכה כסף לבירה ולחשבונות, חיפשתי עבודה במשמרות. נאלצתי להתחייך בפני אדם מאותגר חברתית שמתרגש מהברקת דלפקים, על מנת שיואיל להסכים לרדות בי כעשר שעות, לפחות חמש פעמים בשבוע וגם בשישי או שבת, בעודי בסינר מגוחך ושאני גם אחייך בזמן שאני מזדרזת. התקבלתי להיות מלצרית. ואיזה מלצרית מזעזעת הייתי! אבל העיקר לענייננו הוא, שהניצחון בקבלת העבודה היה כל כך מוחץ בעיני, שאפילו לא הפריע לי שבאתי במכנסיים שאני לא יכולה לשבת בהן, או שהמשכורות של המארחת, המאבטח והברמן צפויות לרדת לי מהטיפים. בכלל לא הרגשתי מרומה, נהפוך הוא. התבשמתי בתחושת ההישג.
הדיון בתיקון החוק למניעת הטרדה מינית,נשען כולו על ההכרה, שלעבירות מין מתלוות תחושות אשמה עצמית, בושה, חשש מחשיפה והמשך קיום תלות. לפיכך, חשוב לאפשר לנפגעות זמן, כדי לפתוח בהליכים בעקבות פגיעה. נשמע שחברי הכנסת וארגוני הנשים בכלל לא מרגישים מרומים מהארכת תקופת ההתיישנות לתביעה בגין הטרדה מינית, משלוש לשבע שנים.נהפוך הוא, למעשה הם מרוצים ביותר. התגובות שקראתי היו כולן בסגנון: "אוי, באמת שאנחנו נהדרים. פשוט כל הכבוד לנו, זה משהו! ברכות. באמת. נפלא. אנחנו שיגעון".
אבל זרי הדפנה מריחים פחות טוב אם את בצד שמתמודד מול אולטימאטום שרירותי. לכולם ברור שתקופת התיישנות של שלוש שנים [שהונהגה עד עתה] לא קשורה למציאות. אבל שבע שנים, אוווו- זה כבר לגמרי אחרת. בשבע שנים זה כבר ממש פשוט, לסיים להתמודד עם כל מה שנפגעת ממנו. למה דווקא שבע שנים? סיבה מאוד רלוונטית: כי זו תקופת ההתיישנות בחוק הכללי. אם את לא מחייכת- לפחות תהיי זריזה, אחרת את לא מעניינת- לא את מערכת הצדק בישראל ולא את עולם המלצרות. אני תוהה אם חלילה ילדה נפגעת בגיל שלוש למשל, היא צריכה להגיש תביעה עד גיל עשר?? לא, כי באמת מספיק עם הבכיינות, כתה ד' כבר, תתגברי ותדווחי.
התיקון בחוק למניעת הטרדה מינית, לקח מצב אבסורדי ועגום, ובמקום לנטרלו מן היסוד, הפך אותו למצב אבסורדי וממוצה. לטראומה אין תקופת התיישנות, אבל החוק נשאר מגביל ואטום. אומנם ארבע שנים פחות אטום משהיה לפני כן, אבל עדיין- אטום. לפחות ככה אנחנו לא לגמרי לועגים לרש, אלא רק שמים לו רגליים. על זה אנחנו טופחים לעצמינו על השכם? מה קרה ל"המתחיל במצווה אומרים לו גמור?" אולי זה לא תופס על בנות ישראל הלא חסודות, שמתנהגות באופן פרוץ, לובשות מה שבא להן ומציתות זימה מסביבן.
האם עלינו להפנים, שהגענו לנקודה המטרידה שבה כל אחת חייבת לסלול לעצמה את הדרך לביטחון אישי ומיני? לא נותר לי אלא לפנות למילים מנחמות ומחזקות, שתלויות בארון הבגדים שלי, במדבקה שתלשתי מתחנת אוטובוס בתל אביב. אולי מהאמת שמציגה המדבקה תבוא הישועה: מהראייה השוויונית, מהתבונה הנאורה, ומהעיסוק הנוקב והבלתי מתפשר במקור הרעה האמיתי. כי הרי לא נוכל להשלים עם הטרדה מינית. אולי המדבקה תוכל לשחרר אותנו משבע השנים הרעות? אני מצטטת כאן את לשון המדבקה במדויק, כדי לא לחטוא בפרפראזה למקור שחובר ע"י גדולים וחכמים ממני. להלן:
בס"ד
למה אני כל כך שמחה היום?!
כי הקפדתי היום להתלבש בצניעות!
– אני עושה הרבה נחת רוח לקב"ה
– אני לא מכשילה אחרים
וכו' וכו'..
"בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל, ובזכותן עתידין להגאל"