התפקידים הגדולים:
השטן לובשת פראדה
כמו כל אישה בשלה בעלת עולם רגשי של נערה מתבגרת גם לי יש ארסנל של סרטי מצב רוח טוב. בימי חצ'קונים, עלייה במשקל או סתם ויכוח מעצבן עם הבוסית אני נוהגת לשלוף מהערימה סרט קליל ולשכנע את עצמי שמחר יהיה יום טוב יותר.
עוד ב-Onlife:
- לקראת אוסקר 2012: הנשים הכי מצחיקות בקולנוע
- לקראת אוסקר 2012: סצנות הסקס שנשים אוהבות
- אנג'לינה ג'ולי שוב בהריון עם תאומים. הספירה עולה ל-8
בשנים האחרונות "השטן לובשת פראדה" (2006) נשלף יותר מאחרים ואיכותו רק מתחדדת. הבגדים, ההומור, הדיאלוגים השנונים, ניו יורק, הבגדים ומריל סטריפ אחת בתור מירנדה פרסלי – העורכת שמיליון נשים היו מוכנות למות כדי לעבוד תחתיה.
מריל סטריפ עושה "אנה ווינטור" יותר טוב מהמקור
מריל סטריפ, כבוסית מגיהנום, היא דמות כל כך עילאית דווקא בגלל ההתנגשות בין זהותה האפורה והלא אופנתית בעליל של סטריפ לבין הביץ' הסטייליסטית מהגיהנום. מבטים מצמיתים, סטילטו נוקשות, מעילי פרווה מופרכים ועיוות שפתיים קליל יצרו את הרפרנט הכי קרוב למקור ואפילו מוצלח יותר.
לא סתם זהו אחד הסרטים המכניסים ביותר של מריל סטריפ והבחירה הראשונה שלי לעוד יום גשום ונטול אפיזודות אופנתיות. לראות בטרנינג, ברור.
תנאי צפייה: בסטילטו, צעיף פרווה מלאכותית וקיש ירקות.
ג'ולי וג'וליה
רבים חששו כי מריל סטריפ עלולה לפגוע בזיכרון המקודש של ג'וליה צ'יילד שמקוטלגת בספר האישים האמריקאי כמי שהגניבה להם את סודות המטבח הצרפתי והובילה מהפכה קולינרית. אבל מריל סטריפ, כהרגלה, דיגלה בקלילות מעל משוכות אלו, ישבה מול קלטות ישנות של צ'יילד וסיגלה לעצמה את מבטא שובר השיניים של ציילד (כולל הטון המאנפף) ותנועות הגוף המדויקות.
מריל סטריפ: למדה בע"פ את שפת הגוף של ג'וליה צ'יילד
בניגוד לסרטים אחרים על אוכל, ג'ולי וג'וליה (2009) ממש עושה תיאבון ומוכיח שסטריפ היא שחקנית קומית מצויינת שרק צריכה במה נאותה להפגין את הכישרון המולד.
תנאי צפייה: ביף ברגיניון ובקבוק יין אדום.
התפקידים שזיכו אותה כבר באוסקר:
בחירתה של סופי
בסצנה ידועה מתוך תוכנית הקאלט הבריטית "ניצבים" מודיע ריקי ג'רוויס לקייט וינסלט (בתפקיד עצמה) – "רוצה לזכות באוסקר? תעשי סרט על השואה, תלמדי ממריל סטריפ". וסטריפ יכולה להעיד על כך בעצמה. מתוך 17 מועמדיות (כולל הטקס הקרוב) סטריפ זכתה רק בשני פסלונים, אחד מהם על סרט-השואה-סוחט-הדמעות "בחירתה של סופי" (1982).
מריל סטריפ והחבר, אוסקר, ברקע מאחור
צילום: Shutterstock
בתור חובבת סרטי שואה שמקפידה לכסות את הספקטרום הרחב בין קלוד לנצמן לרוברטו בניני, אני מודה שסטריפ נותנת פה את אחת ההופעות הטובות שלה. הסיפור אודות האם השכולה שנאלצה לבחור בין שני ילדיה בכניסה למחנה הריכוז אושוויץ, החיים עם בעל רדוף וסכיזופרני, אב נאצי ומאהב צעיר בברוקלין של שנות הארבעים היה יכול להדרדר בקלות למלודרמה זולה ומוגזמת.
אבל אז באה השחקנית הכי טובה של דורנו, מנערת את האבק מהקלישאות וגורמת לי לייבב מול הפלאשבקים שלה כאילו גם אני נאלצתי לעמוד בבחירות גורליות כאלו ולא להתלבט שוב בין חביתה לקוטג' – סצנת ארוחת הערב. כי סטריפ יודעת לעשות את זה, לקחת חומרים אובר דרמטיים ולהנחית אותם למציאות. לגרום לך להתחבר עם דמות שרחוקה ממך אלפי שנות אור ("היא אפילו לא יהודיה" אני צועקת על עצמי ומושכת עוד טישו מהקופסא) עד שאת רכיכה רכה של עצבים ורגשות. לצפייה ביום השואה הקרוב לביתכן.
תנאי צפייה: עם חבילת טישו ונר נשמה
קרמר נגד קרמר
קשה לא לאהוב את סטריפ שהיא על המסך אבל קשה יותר לא להתאהב בה כשהיא משחקת דמויות שהן אינן חביבות הקהל. תפקיד האם הנוטשת ב"קרמר נגד קרמר" (1979) שנכתב כדי לתת משקל לדמותו הגמלונית / משעממת של דסטין הופמן ישב עליה מעולה וסימן את הבאות.
אישה חזקה, לא מתנצלת, שלא צריך לרחם עליה ושגם מבינה שמותר לה לעשות טעויות. מה שהיה יכול להדרדר במהירות לסרט תעמולה עבור "התנועה לזכויות הגבר" הפך לסרט מרגש וסוחף. לא בכיתי על כך שהפרידו בין האב לבנו הקטן, בכיתי על קרמר, שאף אחד לא הבין אותה באמת.
תנאי צפייה: אישיות מברזל וסלט פירות
הפלופים הגדולים:
מאמה מיה!
בסוף ההקרנה בסינטמק ירושלים, לשם הלכתי יחד עם אמי לראות את בכורת "מאמה מיה" (2008) נעמדו הצופים ומחאו כפיים למשך דקות ארוכות. זאת לאחר במשך שעה וחצי בהם קיפצו אנשים בשנות החמישים המוקדמות שלהם ללא הפסקה, שרו את השירים של הלהקה השוודית, צעקו קריאות עידוד וצחקו בווליום שהרעידו את קירותיו של המוסד הותיק והמאופק במרכז ירושלים.
מריל סטריפ – אפילו בסרט הזה היא היתה טובה
מאמה מיה איננו יצירת מופת שתיזכר בהיסטוריה הקולנועית. הוא ממתק מחומם יתר על המידה שנסמך על הצלחת המחזמר בקרב תיירים חובבי נוסטלגיה. סטריפ אינה מפגינה בו ולו שמץ מיכולותיה הוירטואזיות (אלא אם כן שירה בינונית היא יכולת וירטואזית) אבל אין ספק שהיא נהנית. וכשהיא נהנית, גם אני נהנית.
מספיק לראות את פניה בכתוביות הסיום, לבושה בבגדים מגוחכים ומתנהלת על פלטפורמות אימתניות, מחייכת כאילו אין קמטים בעולם. ואולי עכשיו זה זמן טוב להודות בזה – גם אני הייתי בין אלו ששרו ורקדו באולם ומזמן לא נהנתי ככה מסרט!
תנאי צפייה: פלטפורמות, נקניקיות וצ'יפס על שולחן של איקאה.
המוות נאה לה
זו הייתה יכולה להיות סאטירה משעשעת על תעשיית האנטי אייג'ינג המתרחבת אבל רוברט זמיקס (שחתום גם על "בחזרה לעתיד" שהיה פסקול נעוריי) יצר מוצר מקושקש, על גבול הפארודיה העצמית ובלי לנצל אפילו קמצוץ מהצוות שכלל את סטריפ, גולדי הון וברוס ויליס.
המוות נאה לה (1992) לוקח את עצמו יותר מידי ברצינות ואפילו סטריפ לא הייתה מסוגלת להציל אותו. מגיעים לה תפקידים טובים יותר.
תנאי צפייה: נעלי בית בצורת ארנבונים ומסכת לחות על הפנים.
סרטי האהבה הגדולים:
הגשרים של מחוז מדיסון
אני מודה, מריל סטריפ היא לא הבחירה הראשונה שלי לסרט רומנטי. משהו במראה שלה משדר קשיחות וענייניות שלא יושבים טוב עם סיפור אהבה סוחף ומלא תשוקה שבו את מאבדת כל חוש של היגיון, רוצה להתפשט ולרוץ ערומה בגשם. רגע, נסחפתי. אז מריל סטריפ, בואו נגיד שהיא לא היתה הבחירה הראשונה שלי לסרטים מסגנון "סיפור אהבה בלתי נשכח".
ואז הקרינו את "הגשרים של מחוז מדיסון" (1995).
מריל סטריפ וקלינט איסטווד – לא הזיווג המתבקש אבל כמה שזה היה לוהט
קלינט איסטווד הוא סטייה פרטית שאני מטפחת שנים, אבל לראות את שניהם חולקים מסך – הוא על תקן הזר הגבוה והמיסתורי , והיא על תקן עקרת הבית המשועממת – ניקה במהירות ויעילות את שאריות הציניות שעוד טבועות בי בנוגע למערכות יחסים וגיבורות רומנטיות. השעה היתה מאוחרת בלילה ואני התאהבתי באופן סופי.
חיים של החמצה עברו על הגיבורה (סטריפ הייתה בת 46 בעת צילום הסרט) והיא הייתה צריכה גבר חתיך ומסוקס שיפרוץ לחייה ויראה לה מה היא מפספסת. האם זו לא הפנטזיה האולטימטיבית? שמישהו פשוט יגיע ויציל אותנו מעצמנו? איסטווד שגם ביים את הסרט, הדריך את סטריפ ליצור דמות שמשתחררת מכבלי היום יום שלה בעדינות רק כדי להתפרץ לאפשרויות שגלומות בתוכה בתשוקה וחיים שטרם נראו על המסך הגדול.
הרגע שבו החליטה להישאר במסגרת הקטנה והמצומצמת שלה ולא להעז בעוד הוא מבטיח לה במבט את כל האושר שהיא ראויה לו היה רגע מכונן בחיי. מאז זה מה שאני מחפשת: גברים עם מבטים מבטיחים והכוח לקיים.
תנאי צפייה: חבילת שוקולד ותה צמחים מחמם.
זכרונות אהבה מאפריקה
גם כשנותנים לה את רוברט רדפורד, סטריפ לא מפשלת. גם פה מדובר באלפא גבר שהגיע היישר ממאגר הפנטזיות הפרטי שלי: צייד, יפה תואר, ג'נטלמן, איש שיחה ובחור שנראה מצוין בחליפת טוקסידו.
אתה יכול לקחת אותי לאפריקה בכל רגע נתון. רוברט רדפורד ומריל סטריפ
סטריפ הצליחה לתת תצוגת משחק מדויקת, להימנע ממלכודות חשוכות ולהפוך ל'קדושה מעונה' ושמרה על שובבות קלה לאורך הצילומים. אפילו המבטא הנוראי (הדמות מבוססת על סופרת דנית) לא גרע מהתפקוד שלה. כשהיא התרסקה על המסך, התרסקתי אני לתוך הספה. "לא היית צריכה לתת לו ללכת" אמרתי לה "יכולנו להיות מאושרים עוד הרבה שנים ביחד".
תנאי צפייה: טייץ מנומר ותפוחי אדמה שחומים בתנור.