אני מתגעגעת לילד שלי, כבר שבוע שהוא לא פה.
את מקומו תפס ילד אחר- חולה, כואב, עייף, סובל, מבולבל ופוחד.
ואני- מטפלת, עושה את כל הדרוש לפי הוראות מדויקות מרופאה, נטורופטית וסבתות מסורות… אבל בין כל העצות וההוראות יש שם ילד קטן, שאני לא יודעת איך להקל עליו. אני מצליחה לרגעים קטנים, אבל בשאר הזמן זה הוא שצריך לצעוד דרך המחלה הזו ולהתגבר עליה. עולם אכזר.
כל תרופה שאני דוחפת עושה לו רע, הוא בוכה בכי אומלל כזה שלא שמעתי אף פעם…
והכי גרוע- שהוא לא מחייך.
כבר שבוע לא ראיתי את גיא שלי מחייך! זה שובר אותי. הילד שלי שחיוך זה סימן ההיכר שלו, שחייך כבר מגיל שבועיים וחצי, שכל הזמן שמח וצוחק ושובב.. עכשיו הוא סוג של סמרטוט עצוב עם הרבה נזלת וקולות של זקנה בת 90…
לא הכינו אותי לזה. לגעגוע הזה לילד שלי. לכאב הזה כשהוא סובל. לא הכינו אותו לזה.
הוא נראה אומלל מחוסר האונים שנפל עליו. ילד עצמאי ופעיל, שפתאום לא מסוגל להיות ער אפילו חצי שעה…
ילד שלי, שוב אני לומדת שיעור דרכך- והפעם לומדת להכיל. להכיל את כאבך ואת חוסר היכולת שלי לפתור את זה עבורך. להכיל את הכעס שלך כשאני נותת תרופה ולקוות שאתה מבין שאני רק מטפלת ושזה לטובתך…
להכיל את זה שזו רק ההתחלה, ושבשום שלב בחייך לא אוכל למנוע ממך כאב או צער או כעס. אוכל רק להיות שם בשבילך, בדיוק כמו עכשיו, לטפל, לחבק, לאהוב. אתה תצטרך, בסופו של דבר, למצוא בעצמך את הכוחות להתמודד עם העולם הזה.
למדתי שאני צריכה לאפשר לך לחוות את העולם בדרכך, זה אומר להתמודד עם מחלות אבל לא רק- גם לאפשר לך לטעות, להתמודד, להיכשל.
אני פה מאחוריך כל הזמן, תמיד תוכל לבוא לחיבוק, לנשיקה, לעידוד וחיזוק, אבל אני מאמינה ויודעת שרק ככה תוכל לגדול להיות אדם עצמאי ושלם, בטוח ביכולותיך ובכוחות שלך להתמודד עם כל דבר שיקרה בדרכך.
ילד שלי, תדע שאני תמיד פה. לא אעזוב אותך אף פעם.
אני בוטחת בך, שאתה חזק, אמיץ וחכם, שאתה חופש ועוצמה ואהבה ואין דבר בעולם שלא תוכל לו.
אוהבת אותך
אמא