מתחת למטריה אני לא רואה הרבה. רק את הגשם.הוא כמו מסך ביני לבין העולם,או אולי להפך.
גשם הוא מצע טוב לסיפור. כזה שמתחיל מתחת לפוך,כשהגוף נקרע מהשמיכה,כזה שממשיך במטריה חבוטה ומעיל רטוב.
כזה שנגמר בסימן התחלה חדשה.
בעודי ממתינה לאוטובוס שיבוא כמו גיבור לגאול אותי מהקור,הרוח והמדרכות הרטובות, אני מביטה באנשים העומדים לצידי. הגשם איחד לנו גורל אחד של ממתינים מאויישים,רטובים ומשוועים לחמימות מזדמנת, ומולו אנחנו חסרי אונים.אני מביטה בהם מבעד למסך המים, מציירת את דמותם בראשי, כותבת להם תסריט,כזה פשוט ולא מתיימר מדי. כזה שאני יכולה להאמין לו.
ההוא עם תיק הגב והג'ינס הבלוי הוא סטודנט ממלצר, רווק, שותה בירה, אוכל פיצה, ישן מעט עייף הרבה.
ההיא עם החצאית מיני והנעלי עקב לא מקפידה לראות תחזית,לכן היא לא ערוכה לגשם. כשתיכנס למשרד הפרסום שבו היא עובדת היא תתנצל על האיחור ומיד תתחיל לעבוד. בצהריים היא תדלג על ארוחה לטובת ישיבה, ובחמש תישאר עוד שעה או שעתיים להשלים דו"ח. בערב היא תגיע לדירה ריקה, תחמם לעצמה פסטה ותשתה יין,לגמרי לבדה. הפלאפון יצלצל אבל היא לא תענה. היא תירדם על הספה,לגמרי לבדה.
ויש את הבחור לידי, מתחת לכובע צמר, ידיים תכופות בכיסים. הוא קצת קשה לי לצייר ותסרט. הוא נראה מאושר וזה כמעט שחצני. הוא מחייך לעצמו, וזה מעורר בי חשד. אני תוהה מתי אושר הפך להיות כל כך תמוהה וזר בעיניי. אני מחליטה שהוא מחייך כי הוא עובד בבית קפה קטן, טבח שם. זה מה שתמיד רצה, עוד מאז שעשה את הטיול ההוא לאיטליה לפני הצבא. אחת המלצריות שם היא בת הזוג שלו, כבר חצי שנה, והם חושבים לעבור לגור יחד, עוד חודש ככה,כשהיא תסיים את המבחנים של סמסטר א'. טוב לו, וזה לא סיבה לשוד בו. טוב לו, אז הוא מחייך לעצמו בגשם.
האוטובוס עוצר בחריקה, אני סוגרת את המטריה ועולה. מבקשת לרדת ברחוב גורדון, שם נמצא מקום העבודה החדש שלי.
ביום הראשון שלי שם אגיע כולי רטובה ונסערת, אבל מעודדת, אחרי הכול הגשם הזה הוא מצע טוב להרבה סיפורים, כאלה שיש בהם סימן של התחלה חדשה עם כתם של אופטימיות זהירה.
🙂