אני רוצה להאמין שלכל דבר יש סיבה. שהיקום,בדרכו המתחכמת מוביל אותי אל נקודה מסויימת שבה יהיה לי טוב. בואו נקרא לנקודה הזו "שלמות". אתם יודעים מה,לא שלמות. בואו נקרא לה "השלמה". השלמה עם כל מה שטוב, ועם כל מה שפחות. עם כל מה שיש לי,ועם כל מה שלא חסר לי.
אני רוצה להאמין,לדוגמא,שלמלחמות יש סיבה. מישהו נלחם,מישהו נפצע, מישהו מת. מישהו בוכה עליו. מישהו מתגעגע.
זה עצוב. זה לא פשוט. זה בלתי נסלח.
יש לזה סיבה. היקום יודע,היקום לא מסביר. גם לעצב יש סיבה. אל תשאלו אותי מה,אני לא היקום,אני רק אורחת שלו,ממש כמוכם. גם לזה יש סיבה.
זה הופך את הפחד לפחות רלוונטי, כי הפחד מסתובב בעולם,מנופח חזה וגאוותן,שואב את הכוח שלו מחולשות ורגעי שבר של כל אלו שאיבדו אמונה לחלוטין,שלא רואים עוד את הסיבה לכל זה,לכל הסאגה הזו שאנחנו קוראים לה "חיים". הוא הולך ברחוב כמו בריון וקוטף לבבות פועמים,הוא אוסף אותם בשקית שחורה ומגיש אותם אחר כבוד כמנחה של פיוס ורצון טוב לשליטיו הרמים- האימה , והבדידות.
אלפי אנשים בעולם מסתובבים כך,כבוים,לאחר שהפחד קטף את ליבם. גם לזה יש סיבה,אני בטוחה.
לעיתים אני נקלעת לאיזו שיחה,מנסה לספק הסברים. השיחות הקשות ביותר הם עם ילדים, כי הם לא מכירים עוד את הפחד,אבל הם שופעי תום,כזה שאני מפחדת לשבור.
הוא שואל אותי "למה מוות?". אני עונה "ילד,לכל דבר יש סיבה."
הוא שואל "למה הפחד?". אני שוב עונה.
שואל "אז למה האימה,והבדידות. הקיפאון והקור. למה הדעיכה ואחריה כבייה?"
"זוכר?" אני אומרת."לכל דבר יש סיבה".
זה מסדיר לו את הנשימה לכמה דקות,ואחר כך עולות עוד מחשבות,תהיות. הוא רק בן עשר האחיין שלי,הוא צריך הגיון ותשובות, ולי יש רק אמירה סתומה. הוא חכם יותר מרובנו,בעיקר כי יודע מתי להפסיק.
אני חוזרת הבייתה ונכנסת לחדר. על המיטה יש מי שמחכה לי. גם לזה יש סיבה. היקום הוביל אותו אליי,הוביל אותי אליו. הוביל אותו אל המיטה שלי ואותי אל זרועתיו.
לצנוח עכשיו,לתת לגוף לנוח. לשכוח הכול,לתת לגוף להירפא. לשתוק , לברוח,לתת לגוף לדבר.
בין הידיים שלו אני נינוחה,בטוחה. עוד רגע נופלת אל תוך השינה הכי עמוקה,מחייכת לעצמי ותכף יודעת, לחיבוק הזה יש סיבה.