במסעדה שבה אני עובדת יש לנו לקוח קבוע,איש חביב להפליא.
כולם כבר מכירים אותו,מחייכים ואומרים לו שלום כשהוא מגיע.
הבחור עם המזל הטוב,ככה אנחנו מכנים אותו. נדמה שיש לו את הכול.
הוא צעיר,וכבר מחזיק במשרה נחשקת ששמורה בדרך כלל לבעלי ותק,ניסיון,
או לפחות פרוטקציה קשה.
הוא גבוה ויפה, הגוף שלו בריא.
מספרים שיש לו דירה יפה ומעוצבת,וכסף,לוחשים בחצי פה,גם לא חסר.
יש לו לב גדול,ואהבה גדולה אפילו יותר.
לפעמים הוא לבד, אבל הוא אף פעם לא בודד.
לפעמים הוא מתלבט,אבל הוא אף פעם לא פוחד.
כשהוא רעב הוא אוכל,והאוכל נקי מרגשות אשם.
כשהוא עייף הוא בטח ישן, והשינה ודאי עמוקה.
הוא מחייך לעצמו ברגע של נחת,נשען אחורה נושם עמוק,מסופק ממזלו הטוב.
קורנת ממנו מין שלווה כזו נדירה,הוא מסתפק במה שיש לו. שלם עם מה שלא יכול להיות שלו.
מה שהוא חולם לעצמו הוא לומד איך להשיג.
עבודה קשה לא מאיימת עליו,לא מרתיעה אותו.
לעולם לא חסר לו כוח הנדרש כדי להגשים את חלומותיו והוא לא מתעייף מהמאמץ הכרוח בכך.
ברגע של אומץ פניתי אליו מהוססת, מקווה שאני לא חוצה איזה גבול.
שאלתי אותו איך השיג את כל מה שיש לו,איך קרה שהמזל כל כך האיר לו.
חברים,אהבה,בריאות,כסף- כל מה שכולנו מייחלים ,יש לו.
נדמה שזה אומנם לא בא לו בקלות, אבל במעין טבעיות כזו, בלתי מתפשרת.
"מאיפה לך כל המזל הטוב הזה שלך?" שאלתי
הוא הסתכל עליי וחייך,שלח מבט תמוהה וענה.
"מזל טוב?
מעולם לא שמעתי על מזל רע.
איך יש לי ממנו? מה זאת אומרת?!
לא תיארתי לעצמי שיכול להיות אחרת."
הוא חזר להישען אחורה,מחייך.
אני חזרתי למלצר שולחן ועוד שולחן.
מפסיקה לדאוג כמה טיפ הם ישאירו אחריהם,ואיך אשלם את שכר הלימוד,שכר הדירה.
מה זאת אומרת איך אשלם? עם הכסף שיהיה לי.
יהיה לי כמה שצריך,וכל מה שאני רוצה,בטוח עוד יהיה לי!
אני משננת מול עצמי,וחוזרת ואומרת,פשוט כי לא יכול להיות אחרת.