סיפורי לידה: הלידה של מתן

 

סיפור הלידה של מתן

 

זה סיפור ארוך על לידה קצרה.

כתבתי אותו בשבילי, כי אני רוצה לזכור.

כתבתי אותו בשביל מתן, כי אני רוצה שידע איך בא לעולם.

כתבתי אותו בשביל הבנות שלי, כי יום אחד ? כולי תקווה – הן תהיינה אימהות לקראת לידה.

וכתבתי אותו בשביל בנות אחרות, כי אני רוצה שתדענה, שאפשר גם ככה.

 

על ההריון

 

ההריון של מתן היה ההריון הכי הסימפטי שלי. קצת בחילות ומצבי רוח הורמונליים בהתחלה, קצת כאבי גב וכובד בסוף, ובגדול –  יופי של חוויה.

פרחתי מבחינה אישית ומקצועית. הרגשתי טוב עם עצמי, הקרנתי משהו טוב החוצה. הרגשתי שאני בשלה ומוכנה לקראת הילד השלישי, היתה בי תחושה של שלווה.

התנהלתי מתוך דיוק פנימי והיתה לי תחושת בטן חזקה שהכל בסדר, ושהכל יהיה בסדר.

 

על הבחירה בלידת בית

 

הלידה הראשונה שלי היתה שונה מאוד ממה שרציתי וייחלתי לעצמי. חוויתי הריון מורכב מבחינה רפואית. היו בו דימומים, צירים מוקדמים, שמירת הריון ולקינוח – רעלת הריון.

ילדתי בלידה התערבותית ורפואית, שהחלה בהשראת לידה וזירוז מלא בשבוע 36 והסתיימה בשלוש שעות וחצי של צירי לחץ עם תינוקת במצג "עורף לאחור".

 

למרות נתוני הפתיחה הלא-פשוטים, ילדתי בלידה רגילה, ללא חתכים וקרעים וללא שימוש במכשירים. הייתי אסירת תודה על התינוקת הבריאה ועל שלמותי ובריאותי הגופנית, אבל חוויתי משבר נפשי קשה והסתובבתי חודשים ארוכים בתחושה ש"לא ככה רציתי ללדת".

ההריון, הלידה, האימהות הראשונית והתהליך הארוך של עיבוד החוויות הללו לימדו אותי שיעורים חשובים ומהותיים ותרמו משמעותית לבניית הזהות האישית, האימהית והמקצועית שלי.

 

הלידה השניה שלי היתה אחרת לגמרי. חוויתי הריון קל, פשוט ונעים, ללא חששות וחרדות רפואיות. התעקשתי על בדיקות רפואיות חיצוניות בלבד ומינימום התערבויות. לא רציתי שאף אחד יכניס לי ידיים, ייגע, ימשש. יצרתי לעצמי בועה של שקט וביטחון בעצמי, בגופי ובתהליך הלידה. היה לי ברור שהפעם תהיה לידה אחרת – טבעית, פשוטה, נטולת התערבויות רפואיות, בדיקות ואנשי צוות. חלמתי על לידה רכה, זורמת.

 

האיש שלי פסל חד-משמעית את האפשרות ללידת בית. לאור חווית הלידה הראשונה, הוא אמר: "קודם תלדי פעם אחת בלידה נורמלית, אחר כך נדבר על לידת בית". הבנתי את הפחד שלו, והיה לי חשוב מאוד שלידת בית תהיה בחירה משותפת, ולא משהו שאני מחליטה עליו והוא משתף פעולה מתוך חוסר ברירה.

 

בחרנו ללדת במרכז הטבעי בלניאדו עם מיילדת פרטית. הגעתי לשבוע 39 פלוס שמחה וחזקה. הלידה התחילה באופן ספונטני עם צירים בלילה, איתם התמודדתי יופי בבית.

לא רציתי לצאת למרכז הלידה, אבל גם לא רציתי ללדת אנאסיסטד, ואחרי כמה שעות יצאנו לכיוון לניאדו. היציאה מהבית והנסיעה למיון היולדות היתה השלב הכי קשה בלידה.

הגענו למיון יולדות, נבדקתי, נכנסתי למרכז הטבעי, וילדתי תוך פחות מחצי שעה.

בתי השניה נולדה בלידה טבעית, בריאה וזורמת. כולנו זכינו לחוויה טובה, שמחה ומתקנת להפליא. כמה שעות אחרי הלידה, כשוויתרנו על האשפוז של אחרי הלידה וחזרנו עם התינוקת הביתה, אמרתי לאיש שלי: "בפעם הבאה בבית".

 

כך שהבחירה בלידת בית היתה ברורה לי מבפנים. כמו תהליך של אבולוציה טבעית שהגיע כתוצאה מהלידות האישיות שלי ומעיסוקי המקצועי. אחרי שחוויתי, ראיתי, פגשתי ונגעתי מאות נשים סביב הריון ולידה, ואחרי שילדתי בעצמי פעמיים בלידות שהיו שונות מאוד זו מזו, לידת בית הרגישה הכי נכון בשבילי. רציתי להרגיש בטוחה ומוגנת, לא רציתי לחוות הליך רפואי, ומאוד לא רציתי אנשים שאני לא מכירה סביבי. מבחינתי, הבית הוא הסביבה הכי בטוחה ומוגנת שיכולתי לפרגן לעצמי. הרגשתי שבבית אוכל להתמודד עם האתגרים הרגשיים והפיזיים של תהליך הלידה בצורה הכי נכונה ומדויקת בשבילי. 

 

הימים חלפו ואני הלכתי והתעגלתי, התחברתי לתינוק בתוכי, שזכה לכינוי הבטן "תינוקי-מתוקי" (באדיבות בכורתי) והתכווננתי ללידה בבית. האיש שלי עדיין פחד. למה לא ללדת שוב במרכז הטבעי בלניאדו? הלא כבר עשינו את זה פעם, והיתה לנו חוויה טובה. אבל אני הרגשתי שהכי נכון לי בבית. שאין כמו ללדת בסביבה הטבעית שלי, במקום הבטוח שלי. שהלידה הזו, שהיא (כנראה) הלידה האחרונה שלי, צריכה להיות בבית שלי. שרק ככה זה צריך להיות, ושככה הכל יהיה בסדר, הכי בסדר שאפשר.

 

כאשת מקצוע שעוסקת בתחום ההריון והלידה אני מכירה את רוב מיילדות הבית. אני יודעת מי נכונה עבורה ומי פחות. נטיית הלב שלי היתה ללדת עם ענת תל-אורן, שיש בה שילוב מופלא של רכות ועדינות יחד עם תחושת ביטחון ורקע מיילדותי ורפואי חזק. הלכנו לפגישת הכרות. אחרי שיחה ארוכה וטובה, שהתמקדה בעיקר ב"מה קורה אם…", האיש שלי אמר: "אני איתך". וזה היה כל מה שהייתי צריכה.

 

לעומת האיש שלי, הממשק עם הממסד הרפואי בהקשר של לידת בית היה מזעזע.

רופא הנשים שלי, שהתנגד מאסיבית לרעיון, ממש "פיטר" אותי בשבוע 37. הוא בדק אותי והודיע שזו הפעם האחרונה עד אחרי הלידה. הוא נתן לי הפניה למעקב הריון עודף, ניסה לשכנע אותי שוב שאני עושה טעות, וסיכם באומרו: "מזל שאת יולדת ולא אני".

והוא לא היה היחיד שהגיב ככה. למודת נסיון, בחרתי להמנע מהתמודדות עם אנשים הדוגלים בגישה רפואית-התערבותית מחלישה סביב לידות. קבלנו החלטה לפיה לא נספר לכל העולם ואשתו שבחרנו ללדת בבית. רציתי לקבל תמיכה ממי שידעתי שיתמוך, ושיתפתי רק למי שידעתי שיחזק אותי בדרכי. בחרתי לא לשתף את מי שידעתי שיתנגד, כדי  לא להיות צריכה להתמודד עם פחדים של אחרים. היו לי מספיק משלי.

 

 

על הימים של סוף ההריון

 

באחד הלילות של שבוע 38 התחילו צירים. סדירים, חלשים, אבל בהחלט נוכחים וברורים. אחרי כמה שעות של צירים חביבים שלא התקדמו לכדי לידה פעילה התעייפתי והלכתי לישון. קמתי לבוקר רגוע ונטול צירים. יומיים אחר כך היתה לנו פגישה עם ענת וסיפרתי לה על ליל הצירים. למרות שהיתה מודעת להעדפתי להמנע מבדיקות פנימיות (לא עברתי אף בדיקה פנימית לאורך כל ההריון), היא ביקשה לבדוק אותי, מחייכת באומרה שכדאי לדעת כמה מהר תצטרך לנסוע בשעת הקפצה… והנה, הפתעה ? יש פתיחה של 2, הצוואר חצי מחוק ורך מאוד. ענת חושבת שאלד ממש בקרוב. אנחנו חוזרים הביתה בהתרגשות גדולה. חושבים שבסופשבוע הקרוב יהיה לנו תינוק חדש.

 

אז זהו, שלא…

אפיזודת הצירים הזו חזרה על עצמה עוד כמה וכמה פעמים. צירים סדירים, יפים, מדידים, שלא מתקדמים לכדי לידה פעילה. בכל לילה אני סופרת צירים, ומתישהו מתעייפת והולכת לישון, וקמה בבוקר, כאילו כלום. ובכל פעם אני מזכירה לעצמי שזה בסדר, שהגוף עושה את ההכנות שלו, שהרחם מתאמן כדי להיות אפקטיבי בזמן אמת, שכל ציר שאני חווה עכשיו "חוסך" לי ציר בלידה. בכל אפיזודה כזו אנחנו נכנסים לכוננות "הנה זה מתחיל", ו"אוטוטו יש לנו תינוק מתוק", ובבוקר ? כלום.

 

ברקע, כל הזמן איתי ? נעמי גלור, הדולה שלי. בחרתי אותה כי הבטן שלי אמרה שהיא תהיה התמיכה המושלמת עבורי. מעודדת, מחזקת, תומכת, מכילה. חמה, אימהית ורכה. בדיוק מה שהייתי צריכה. נעמי שלי, בחירה שהיא ברכה. עובר עוד יום ועוד יום, ובכל בוקר אני מעדכנת אותה שהלילה שוב היו צירים אבל קמתי לבוקר שקט, ועוד לא, עוד לא. והיא איתי.

 

והנה אני כבר בשבוע 40. מעולם לא הגעתי לשבוע כזה. מעולם לא עברתי את התל"מ, והנה, גם הוא כבר מאחוריי. הימים עוברים ואני עדיין בהריון, מגלה באופן אישי את מה שנקרא "מעקב הריון עודף". יותר מדי ממשק עם הממסד הרפואי, קשה לי.

 

אני מדברת עם חברות, עם קולגות, עם ענת, עם נעמי. למה אני לא יולדת?

אני חושבת עם עצמי ומגיעה לכמה תובנות. אני לא יולדת כי אני עוד לא כל כך רוצה ללדת. כי כיף לי להיות במקום הזה, של סוף ההריון. כי כולם מסביב כל הזמן מחמיאים לי ואומרים לי כמה אני נראית נפלא, ונעים לי להיות בחיבוק העוטף הזה. כי אני כבר לא עובדת ויש לי ימים שקטים ורגועים וכולם לעצמי, ואני רוצה למשוך עוד קצת את תקופת החסד של השקט שלפני הסערה. כי זה כנראה ההריון האחרון שלי וזו הפעם האחרונה שאני יפה וגדולה ועגולה ככה. כי זו כנראה הלידה האחרונה שלי, והפעם האחרונה שבה אני אישה-לפני-לידה… וכי אני פוחדת מהלידה, וכמה שאני רוצה להיות כבר אחרי, אני עוד לא רוצה להיות בתוך כדי.

 

אנשים מסביבי מתחילים להילחץ, ואז הם מלחיצים אותי. אני זוכה לשלל תגובות מרגיזות, החל מ"מה, את לא רוצה ללדת?" וכלה ביציאות מוזרות כמו "מתי את משריצה?" ושאר אמירות הזויות. אמא שלי, שמודעת לתכניות של לידה בבית, אומרת שנורא מסוכן שאני אלד בבית בשבוע כזה. אני הולכת למעקב הריון עודף במוקד נשים, והרופא התורן שולח אותי לזירוז דחוף, ללא כל סיבה רפואית. המוניטור תקין, השיליה במצב טוב, יש מספיק מי שפיר, אין שום סיבה אמיתית לזרז, ובכל זאת, הוא אומר: "זהו, מספיק, בשבוע כזה כבר צריך לזרז".

 

הסביבה גורמת לי להרגיש כמו פצצה מתקתקת. יותר ויותר אני קולטת עד כמה אנשים פוחדים מכל התהליך הכי טבעי בעולם הזה, של לידה. יותר ויותר אני מבינה עד כמה אני צריכה להיכנס עוד יותר לתוך הבועה שלי. עד כמה אני צריכה לא לאפשר לפחדים שלהם להיכנס לתוכי.

 

כי יש לי מספיק פחדים משלי. אני פוחדת מהלידה. אני פוחדת מההתמודדות עם הכאב.

אני פוחדת לאבד שליטה. אני מזכירה לעצמי שאני יודעת להתמודד עם הכאב. כבר עברתי דרך הכאב הזה, ואני יודעת שיש לו חוקים וגבולות ומסגרת של זמן. אני יודעת שאני יודעת לעבור דרכו. אני מזכירה לעצמי שמותר להיות במקום שאין בו שליטה. שלשחרר זה לא לאבד. ואז אני נוגעת בפחד האמיתי שלי. הפחד מלהתמודד נטו, נקי, עם הלידה. כי בבית אין את מי להאשים ואין על מי לתלות את האחריות. בבית זה רק אני והתהליך הכל כך עוצמתי הזה של ללדת חיים חדשים. בבית זה רק אני והלידה, וזה מפחיד אותי נורא.

 

ענת תומכת בי. תוהה אם אני לא יולדת בגלל שאני פוחדת מללדת בבית. אני לא פוחדת מללדת בבית. אני פוחדת מהלידה עצמה, אבל לא בגלל המיקום. המחשבה שאלד בבית דווקא מרגיעה אותי. מפחידה אותי ההתמודדות הישירה עם לידה על כל רבדיה, כי בבית זה רק אני והלידה. ענת מבינה ומקבלת. שואלת אם אני רוצה לעשות משהו כדי לזרז. אולי קצת הומיאופתיה, אולי סטריפינג עדין, אולי שלוק של שמן קיק. אני לוקחת יום אחד של הומיאופתיה, יותר בשביל להשקיט את הרעש והדאגה מסביב, ואין לה שום השפעה. סטריפינג אני לא רוצה. על שמן קיק אני לא מוכנה לחשוב בשלב הזה.

 

הלילה שלפני הלידה

 

אנחנו נפגשים עם ענת בשעות אחר הצהריים של יום שני, ערב יום העצמאות. ענת מבקשת לבדוק אותי שוב. היא אומרת שיש התקדמות. לילות הצירים עושים את העבודה שלהם. הפתיחה התקדמה, הצוואר מחוק כמעט לגמרי והכל רך-רך. היא שואלת אם לעשות סטריפינג ואני אומרת שלא. אני מרגישה שהכל בסדר, אני לא רוצה להתערב.

אנחנו מסכמות שאעשה עוד מוניטור אחרי יום העצמאות, ואם אתקרב משמעותית לסוף שבוע 42, נחשוב ברצינות על סטריפינג ושמן קיק. לא רק בגלל שבוע ההריון, אלא גם בגלל שהיא מרגישה שהתינוק גדול וממשיך לגדול.

 

רופא הנשים שלי העריך את משקל התינוק סביב 3400 גרם. הרופא במוקד הנשים אמר 3700 גרם. ענת אומרת שהוא 3800 גרם ואולי יותר. בדיעבד, הידיים הטובות שלה היו מדויקות יותר מכל אולטרסאונד, ועדיין, משקל הלידה שלו היה הפתעה גדולה. אני, אגב, חשבתי שכולם טועים. הבנות שלי נולדו במשקלים נמוכים יחסית, והייתי בטוחה שגם הפעם הערכת המשקל גבוהה בהרבה מהמשקל האמיתי. בסופו של דבר, כאמור, הוא הפתיע את כולנו ? וטוב שלא ידעתי.

 

אנחנו נוסעים לארוחת ערב אצל חמי וחמותי, שגרים קרוב לענת. אני מצרצרת סביב השולחן, כהרגלי. לא מייחסת לכך משמעות מיוחדת ורק רוצה הביתה, לישון. בנסיעה אני מסמסת לנעמי ומעדכנת בפרטי הפגישה עם ענת. מאחלת לה בילוי ליל עצמאות נעים. אנחנו מגיעים הביתה, משכיבים את הבנות. אני עייפה והצירים לא מפריעים לי להירדם.

מי בכלל חשב שאוטוטו תהיה פה לידה?

 

הלידה

 

אני מתעוררת בארבע לפנות בוקר ולא מבינה למה. הכל שקט וכולם ישנים. אני מנסה לחזור לישון, ושוב מתעוררת. עוד פעם מין כאב עמום ולא ברור, שלא נותן לי לשכב בשקט.

ציר? ? כן. אבל שונה.

 

אני מנסה לחזור לישון ולא מצליחה. הצירים סדירים, כרגיל, אבל קצת שונים באופיים.

אני לא יודעת אם הפעם תתפתח לידה או ששוב אצרצר לי כמה שעות טובות ואז הכל ירגע. אני עייפה אבל אני לא יכולה להמשיך לישון. אני חייבת לקום, לזוז, לעשות משהו עם עצמי.

אני יורדת למטבח, מתחילה לארגן כיבוד לענת ולנעמי. יולדים היום? אני לא בטוחה, אבל מרגישה צורך לארגן את הבית. רוצה לאפות עוגת יומולדת ומשהו בי אומר לי לא להתחיל להתעסק עם אפייה.

 

אני עולה למעלה. מתרוקנת בשירותים. נכנסת להתקלח. הצירים מתחזקים ואני נעזרת במים, בקולות נמוכים ובנשימה כדי להכיל את הכאב. ועדיין, לא בטוחה שזה "זה". עברו עלי כבר כל כך הרבה אפיזודות צירים שהפסיקו תוך כמה שעות, שאני לא בטוחה שהפעם זה אמיתי. מזגזגת בין האפשרויות. בזמן ציר אני חושבת שהגיע הזמן לקרוא לענת ולנעמי, בהפסקות ביניהם אני חושבת שאני מגזימה. עוד סיבוב בשירותים. יופי, לא יהיה קקי בלידה (טעות. היה).

 

בשש בבוקר אני מעירה את האיש שלי. הוא לא מבין מה אני רוצה ממנו, רוצה להמשיך לישון. אני אומרת שנדמה לי שהתחילה הלידה. הוא מתעורר ומסתכל עלי במשך כמה צירים. אומר שאני בלידה וצריך להתקשר לענת ולנעמי. אני עוד מחכה, לא נעים לי להעיר אותן לפנות בוקר אם זו לא לידה. כמו בלידה הקודמת שלי, אני פוגשת את אותו הדפוס שלי ? אני מתביישת להקפיץ מיילדת ודולה "סתם", אני כועסת על עצמי שאני לא מצליחה לאבחן נכון מה מצבי – הרי אני מדריכת הכנה ללידה, ואני אמורה לדעת אם אני בלידה או לא…

 

 

האיש שלי עסוק כל הזמן בארגונים ? ניפוח חזק אחרון לבריכה, קיפול השטיח, הזזת השולחן, הבאת המזרן ועוד ועוד. בכל ציר אני קוראת לו לבוא אלי, מבקשת שיגע בי ככה, לא ככה, יותר חזק, יותר חלש, כן פה, לא פה. אני קולטת שאני מאוד עצבנית, צועקת עליו בציר שהוא לא נוגע טוב, מבקשת שלא יפסיק לגעת. הצירים חזקים וצפופים, והוא לוחץ שאתקשר כבר. אני מתחילה להסכים, להבין עם עצמי, שאני בלידה.

 

בשש וחצי אני מתקשרת לענת ולנעמי. מתארת להן צירים סדירים, כואבים, ארוכים, ובכל זאת מציעה שיקחו את הזמן ויתארגנו באיזי, כי זה עוד לא "זה". למזלי, שתיהן לא מקשיבות לי. עם שתיהן דברתי קודם לכן על הקושי שלי לאבחן את עצמי, על הקושי לשחרר את אשת המקצוע, להסכים "להודות" שעכשיו אני פשוט אישה בלידה. שתיהן קלטו שאני לגמרי בלידה ויצאו מיד לדרך.

 

אחרי שאני מנתקת עם ענת ונעמי, מגיע ציר ארוך וחזק ואני משתטחת לגמרי לרצפה.

פתאום אני קולטת: אני בלידה, אני לגמרי בלידה. פתאום אני פוחדת נורא. מרגישה שהכל מתקדם מאוד-מאוד מהר. פוחדת שאולי משכתי לבד יותר מדי זמן ופתאום אני אמצא את עצמי יולדת לבד, כמו שאני הכי לא רוצה. אני מרחמת על עצמי. כואב לי, זה אמיתי. לידת הבית שלי ואני נפגשות. החלום מתממש. ככה רציתי. ככה עדיין אני רוצה? כואב לי נורא.

 

אני מחליטה לעלות להתקלח, יודעת שהמים יקלו עלי. עוברת שלושה צירים רק תוך כדי העלייה במדרגות. בכל ציר אני יורדת לעמידת שש, משעינה את הלחי על הרצפה, נושמת, מכילה את הכאב קרוב לאדמה. מגיעה סופסוף למעלה, והאיש שלי מבקש שלא אכנס למקלחת. הוא אומר שאני ממש מתקדמת, הוא פוחד שאלד במקלחת וענת עוד לא פה.

אני רוצה מים, נורא רוצה מים, אבל מסכימה איתו.

 

אני יורדת את המדרגות הפוך על ארבע. נזכרת שכשהבת הקטנה היתה קטנה, ככה היא היתה יורדת את המדרגות, ומתחילה לצחוק. בציר אני בוכה, בין לבין אני צוחקת. ופתאום אני מבינה שזה הטירוף ההורמונלי של שלב המעבר, ואני כבר ממש מתקדמת, ואיך זה קרה, ואיפה, איפה נעמי וענת?

 

כמעט שבע בבוקר. למרות הרעש והתכונה בבית, הבנות עדיין ישנות. אני יודעת שבקרוב תתעוררנה ומבינה שאני לא רוצה אותן איתי בבית עכשיו. אני רוצה את השקט שלי, את המרחב הבטוח שלי, את החופש להיות אני. אני מתקשרת לאחותי ומבקשת שתבוא עם בעלה לקחת את הילדות. זה בוקר יום העצמאות והם מוזמנים ל"על האש", אבל מוכנים לשנות תכניות ולבוא לעזור. הם מגיעים מהר מאוד, ופוגשים אותי בזמן ציר, על הריצפה.

אני אומרת שאני בלידה, שיעלו למעלה, יארגנו את הבנות ויצאו. הם כל כך חמודים, ישר משתלטים על העניינים ואני מרגישה שזהו, הכל בסדר, כולם מסודרים.

 

נעמי נכנסת קצת לפני שבע וחצי. אני על שש, המרפקים על הספה, עוד ציר, כאובה.

"נעמי, כואב לי נורא…" נעמי מתחילה לעסות לי את הגב התחתון. זה לא מה שאני רוצה.

אני רוצה להכנס לבריכה. אני רוצה מים. אני צריכה מים. אני חייבת מים. אבל חייבים לחכות לענת, כי היא אמרה מראש שהיא לא רוצה שאכנס למים לפני שהיא בודקת אותי.

 

אני מבקשת מהאיש שימלא את הבריכה. הוא מנסה לחבר את הצינור לברז במטבח.

תוך כמה דקות גם ענת מגיעה. "ענת, כואב לי נורא, תבדקי אותי, אני רוצה למים…"

ענת אומרת שהיא לא צריכה לבדוק אותי, שאני מאוד מתקדמת, שאכנס למים. אבל הבריכה ריקה. האיש שלי לא מצליח לחבר את הצינור לברז. ואני רוצה מים, חייבת מים, לא איכפת לי מכלום. מים, מים, מים. כל פעם שחלמתי את הלידה חלמתי מים. והוא מתחיל למלא את הבריכה עם דלי מים. זה מה שהוא עשה כמעט כל הלידה ? מילא את הבריכה עם דלי. והוא הצליח, היתה לי בריכת מים נפלאה בדיוק כמו שרציתי.

 

 

לקראת שמונה בבוקר אני נכנסת לבריכה. טוב לי במים. נעמי שופכת לי מים על הגב, מעסה אותי. ענת מארגנת ציוד, מסתובבת סביבי. כואב לי, כואב לי. הצירים כואבים נורא. בין הצירים טוב לי במים, אני רפויה, מוצאת קצת זמן למנוחה. שתיהן נוגעות בי, מדברות אלי, מרגיעות אותי, מרגישות אותי. אני לא זוכרת מה הן אמרו. אני זוכרת מבטים חמים, הרבה אהבה, הרבה רוך, עטיפה, הכלה. השילוב ביניהן מדויק ומושלם עבורי. הן טובות לי, הן הכי טובות בשבילי. אני שמחה בבחירתי המדויקת ומודה לעולם ששלח לי אותן.

 

פתאום אני שומעת את הבת הצעירה שלי בוכה למעלה. אני נכנסת ללחץ שהיא בוכה בגלל ששמעה אותי צועקת בציר. האיש שלי עולה לבדוק ומסביר שהיא בוכה בגלל משהו אחר, והם כבר מאורגנים ותיכף יוצאים. אני שמחה שהבנות יוצאות מהבית, מרגישה שהנוכחות שלהן חוסמת אותי. אני רוצה לצעוק את הציר, מרגישה שאין לי חופש ביטוי קולי. יותר טוב לי עכשיו שיהיו רק האיש, נעמי וענת. הבת הגדולה שלי, דולה בנשמתה, ניגשת אלי לבריכה, אומרת שהיא מחכה לתינוקי-מתוקי  ומאחלת לי לידה טובה. אחותי נותנת לי נשיקה.

וזהו, קצת לפני שמונה וחצי, כולם יוצאים ונהיה שקט בבית. עכשיו אפשר ללדת

 

צירי הלחץ מתחילים. אני פוחדת נורא. ענת מציעה לתת לי אקונייט, רמדי הומיאופתית.

אני לוקחת בשמחה וההשפעה מיידית וטובה. פתאום מגיע ציר ואני מרגישה את המים פוקעים. אני אומרת שירדו המים, ענת בודקת ומאשרת, אומרת בשמחה שהם צלולים ונקיים.

 

הצירים הולכים ומתחזקים. לוחץ לי וכואב לי ביחד ואני לא מוצאת לעצמי תנוחה נוחה. בהתחלה הרגשתי שהגוף לוחץ ואני רק צריכה לאפשר, לשתף פעולה, לתת לזה להיות.

עכשיו אני כבר ממש צריכה ללחוץ באופן אקטיבי, אחרת הכאב מטריף אותי ואני לא מצליחה להכיל את הציר. אני פוחדת, מרגישה שאני על סף טירוף, על גבול השיגעון. פוחדת שזה לא יגמר לעולם. פוחדת שאני לא עומדת בזה. פוחדת שאני לא אצליח להוציא אותו. אני מבקשת עוד אקונייט ומקבלת. עוד ציר לחץ, עוד ציר לחץ, זה לא נגמר.

 

"ענת, אני לא יכולה יותר, אני לא יכולה יותר…". תמיד נשים בלידה אומרות את זה שניה לפני שהן יולדות. הן מגיעות לקצה של הקצה ואז הכל נגמר. והנה, אמרתי, וזה לא נגמר. הצירים ממשיכים, אני לוחצת, ושום דבר לא קורה. כאילו התינוק תקוע שם בפנים.

ענת מציעה שאצא מהמים, חושבת שבחוץ זה יהיה מהר יותר. אני לא מוכנה לצאת. היא לא מתעקשת איתי.

 

אני משנה תנוחה ועכשיו אני על שש. נשענת על דפנות הבריכה, מועכת את הידיים של נעמי בכל ציר, ענת מאחוריי, תומכת חיצונית בפרינאום. השילוב שלהן עושה לי טוב. אני פוחדת עד אימה, אבל מרגישה בטוחה ומוגנת בבית שלי, בסביבה שלי, עם הנשים הטובות שבחרתי לעצמי והאיש שלי ברקע. אני מדברת אל התינוק, קוראת לו, אומרת לו לבוא.

 

בוא, בוא, בוא כבר, בוא! עוד ציר ועוד ציר. שלב צירי הלחץ אורך כמעט שעה שלמה ואני כבר תשושה ועייפה. ענת בודקת ואומרת שהראש מתקדם לאט, אבל אני מרגישה שהוא תקוע בפנים. כאילו הצירים עובדים על ריק. פתאום אני חוששת שאולי לא אצליח להוציא אותו. אולי הוא תקוע בפנים? אולי לא אצליח ללדת? זו היתה נקודת השבירה המשמעותית ביותר בלידה. מה יקרה אם באמת לא אצליח? אפשר בכלל להתפנות לבית חולים בכזה מצב? ואולי טעיתי? אני לוחצת הכי חזק שאני יכולה, וסופסוף ? התקדמות. הכתרה!

 

ענת מבקשת שאסתובב אליה כדי שתהיה לה גישה יותר טובה לתינוק ולפרינאום. היא מנחה אותי להמשיך ללחוץ. אני לוחצת עוד ועוד, וזה מרגיש לי כמו נצח. ראיתי מאות לידות ואני יודעת, שאחרי שהראש בחוץ, הגוף יוצא צ'יק-צ'ק, לפעמים תוך לחיצה אחת. והנה, אני מרגישה שאני לוחצת ולוחצת והגוף יוצא ממש בתשלומים… יש פה פער מדהים בין מה שהראש של מדריכת ההכנה ללידה אומר לבין מה שהגוף שלי מרגיש. אני מרגישה שיוצא ממני עוד ועוד גוף ולא מצליחה לחבר תחושה למלל.

 

והנה, הוא בחוץ. אני מסתכלת עליו ונדהמת. הוא נראה ממש גדול. אני מחזיקה אותו והוא מרגיש ונראה כמו הבנות שלי בגיל חודשיים לפחות. וענת אומרת: "זה תינוק ממש גדול".

אני יושבת בבריכה, מחזיקה את תינוקי-מתוקי שלי, בוכה. יש פה שחרור, יש פה הקלה, יש פה הכרת תודה, יש פה המון הודייה. תחושה נפלאה ומופלאה שכמותה לא חוויתי באף לידה.

 

כמה דקות אחרי אני מרגישה את הצירים של שחרור השיליה. חבל הטבור קצר ונוצר עליו מתח כשאני מחזיקה את התינוק המתוק שלי עלי בתוך הבריכה. אנחנו חותכים את חבל הטבור ואני יוצאת מהבריכה. אבא לוקח את תינוקי-מתוקי על הידיים והוא האיש הכי מאושר בעולם. אני יולדת את השיליה תוך כמה דקות והיא ענקית ושלמה.

 

ענת אומרת: "אני ממש סקרנית לראות כמה שוקל התינוק המתוק הזה". היא שמה אותו על המשקל. 4300 גרם. אצלי? תינוק של 4300??? אני המומה. ענת המומה. כולנו המומים. כל הזמן אני חושבת: איזה מזל שלא ידעתי לפני הלידה כמה הוא שוקל… וכמה זכיתי ללדת אותו, בגודלו המכובד, בבריכת מים, בבית שלי, בכוחות עצמי. חוויתי הכרת תודה שאין כמותה.

 

הבנות חוזרות הביתה כשעה אחרי הלידה. הבית כבר נקי ומסודר למדי.

היתה פה לידה?

אני יושבת על הספה, מחזיקה את תינוקי-מתוקי שלי. הגדולה נותנת חיבוק ונשיקה. הקטנה מסתכלת, מנסה להעריך את המציאות החדשה, הולכת לשחק בצעצועים שלה.

הכל כל כך טבעי, כל כך רגוע, כל כך חלק ממעגל החיים שלנו. אני במקום של הודיה גדולה.

 

אפילוג

 

זה סיפור ארוך על לידה קצרה.

פחות מחמש שעות מהציר הראשון לחיבוק הראשון.

 

מתן נולד ב-10.5.2011, בשעה 9:03, בבוקר של יום העצמאות.

הלידה שלו לא היתה לידה פשוטה וגם לא לידה קלה.

אבל היא היתה לידה טובה. הכי טובה שאפשר.

מדויקת, מרגשת, סוערת, רגועה, רכה, מחזקת, מהממת בעוצמתה.

 

לאורך ההריון חיפשנו שם לבן. רציתי שם שיש בו משהו מאלמנט מים, שהיה כל כך משמעותי עבורי לאורך כל הדרך, ולא מצאתי.

אחרי הלידה היה ברור לי שהוא מתן ? מילה המסמלת נתינה והענקה.

ההריון איתו, חווית הלידה המופלאה לה זכינו, והזרימה הפשוטה והרכה לאימהות בפעם השלישית, הן מתנה גדולה ועצומה לחיי. מתן מתוק שלי, אני אוהבת אותך.