הדרך לים המלח עברה עלי ועל רונית בגשם שוטף. החורף הזה הבטיח להיות שחון, אבל מסתבר שלפעמים גם החזאים טועים. צפינו בתל אביב מתרחקת דרך תנועת המגבים, ויחד איתה הלך ונחלש גם הזרם שנפל מהשמיים. כשהגענו לפיתולי הכביש שמשקיפים על ים המלח, היה ברור לנו שהחורף נשאר מאחור. חושך צלול ואביבי קידם את פנינו. בדיוק מה שהיינו צריכות.
כמו שהבנתם, אני ורונית החלטנו לקחת לעצמנו סופ"ש של חברות, עם הרבה מנוחה ופינוקים. כל אחת הגיעה עם מטען היום-יום העמוס שלה (רונית אפילו הביאה לפטופ מתוך מחשבה שתוכל למוד קצת למבחנים לתואר השני), ועם רצון עז לשכוח אותו לפחות ל-48 שעות.
המחשבה על להתרחק מהמרכז הקפוא ולהתחמם בקרני השמש המלטפות של המקום הנמוך בעולם, קרצה לנו מאד. וכדי ללכת עד הסוף, החלטנו ללכת למלון "ספא קלאב" שבו, בין היתר ובהתאם לקונספט רגוע ונינוח, אסור להשתמש בטלפונים ניידים בשטחים הציבוריים.
כן, הגמילה הייתה לא קלה, אבל השקט הנפלא שזכור לי במעומעם מהתקופה הפרה-סלולרית בחיי (שנות התשעים, מישהו?) היה ממתק של ממש. אף אחד לא דיבר לתוך מכשיר, אף צלצול, רינגטון או שיר מעצבן לא זימזמו לנו באוזניים. יכולנו פשוט להתמסר לסופ"ש נהנתני ועצלני, שכלל אפילו תרבות, בדמות "סופ"ש תאטרון", וצוות אמני קירקס מודרני, ששיעשעו אותנו אפילו בזמן הארוחות.
בתכנון המקורי חשבנו לשלב רביצה על החוף כחלק בלתי נפרד מהסופ"ש, אבל האמת היא שהיה קשה לצאת מהמלון הנעים, שעוצב בסגנון מרוקאי מקסים וכלל מלכודות ישיבה ומנוחה (נוחות להפליא) בכל מקום. אם היינו ממונעות, היינו בטח משלבות לפחות טיול אחד באיזור. גם מהחלון, ים המלח וסביבתו המדברית עוצרים נשימה, ובעיקר משרים רוגע.
אבל כאמור, היה קשה לצאת בין מסאז' שוודי לוואטסו (שיאצו בתוך מים) בבריכת המים המלוחים, ורונית, שהופקדה על לו"ז הפינוקים שלנו, גם התעקשה שנעצור להיטהרות ב"חמאם הטורקי" ולהתרגעות בג'קוזי.
אפילו על השיזוף המסורתי בבוץ המינרלי לא ויתרנו, ועלינו לגג כדי למרוח את עצמנו בעפר הבריאותי. השמש חיבקה אותנו כאילו ינואר הוא לא חודש אלא מקום, הרחק הרחק מאיתנו, והבוץ שהתייבש לנו על הידיים והרגליים היה בדיוק מה שאנחנו צריכות כדי לשכוח את ההשפרצות הבוציות שמכוניות בשולי כביש תל אביבי מעניקות לנו בימים גשומים ואפורים. היה מלוכלך אבל הרגשנו שהנקבוביות שלנו לא יכולות לבוא אלינו בטענות לפחות בחודשיים הבאים.
כמובן שרונית לא פתחה את הלפטופ כל השבת, ואני הייתי כל כך רגועה שאפילו הספקתי לקרוא ספר שלם בין ארוחת שחיתות לעיסוי רקמות. אבל, כמו שיגורנו בא לנו, ולכל שבת יש מוצאי שבת. אספנו את גופותינו המאוששים, ונפרדנו בצער רב מבית המרגוע ששיכן אותנו בנעימות ובשקט בין כתליו.
אז כבר שבוע שאנחנו בחזרה בתל אביב, מלקטות כמה ימי שמש, אחרי המבול שירד עלינו, אבל הגוף זוכר ומתגעגע. אם אתם רוצים לעשות לעצמכם טובה, אני ממליצה- תקפצו לים המלח, תנו לעצמכם איזו זריקת התרגעות, מלאו את המצברים וחזרו לתוהו ובוהו קצת יותר מפוייסים. ואם אתם יכולים להרשות לעצמכם ? תשאירו את הסלולרי בבית. זה מה זה כיף.