בגלריה המרכזית בעין הוד מוצגת עד סוף חודש מרץ תערוכה בשם "רוקנ'רול". 50 אמנים ישראלים נתבקשו להכין עבודות שמשקפות עבורם את המושג המוזיקלי ולהפוך אותו ליצירת אמנות.
עוד ב- Onlife
- פסטיבלי הנשים בעולם שאסור לכם לפספס
- למה אתם לא מצליחים בדיאטה גם אם שומרים על כל הכללים
- למה כל התחפושות לבנות נראות כמו תלבושות בסרט פורנו
עבור נעמי הוס, מנהלת הגלריה המרכזית בעין הוד, רוקנ'רול הוא חופש, מחאה, רצון לשינוי, תרבות צעירה. הוס מספרת שהרעיון לתערוכה נולד אצלה בזמן המחאה החברתית בקיץ האחרון, כשצפתה בטלוויזיה בראיון עם צעיר בשדרות רוטשילד, שכשנתבקש לתאר את מה שהתרחש סביבו אמר בפשטות: "זה רוקנ'רול!" .
מה זה רוקנ'רול בשבילכם? בשבילי, זה משהו שקשה לתאר במילים. אין לי דרך לדמיין את חיי, ובפרט את שנות התבגרותי, בלי הצלילים שעיצבו את מי שהייתי ואת מי שאני היום. גיטרה מנסרת. תופים מהדהדים. קולות שיוצאים מתוך הקישקע.
הרוקנ'רול – גם כז'אנר מוסיקלי, גם כדרך חיים – מייצג עבורי עולם שבו אין מוסכמות, שבו הכל הולך, והכלל היחיד הוא שאסור להיות משעמם. המוסיקה בועטת ישר לתוך הבטן, ואני כנערה צעירה מבית רגיל, מעיר רגילה ולא אקזוטית, מרחפת לתוך חלומות על רוקרים סוערים שמנגנים בחדרי מוטל מעופשים באמצע הלילה, אמנים מיוסרים שחיים בשביל המוסיקה. נכון, זה לא תמיד תואם את המציאות, אבל אי אפשר להפריד את חוויית הדמיון מהמוסיקה.
נסו לתאר את העולם בלי אלביס, בלי הביטלס, בלי לד זפלין, ג'ימי הנדריקס, הדלתות, דייויד בואי, בלי אריק קלפטון או האולמן בראדרס; בלי צ'אק ברי וליטל ריצ'רד, בלי שלום חנוך, בלי הרולינג סטונס או פורטיס וסחרוף. איזה שעמום. בשבילי הרוקנ'רול מסמל אומץ, חשיבה מחוץ לקופסה, ובעיקר אנשים שהכישרון והצורך שלהם ליצור חזקים מהם.
אבל הדבר היפה ברוקנ'רול (ובאמנות בכלל) הוא שכל אחד מפרש אותו ממקום אחר. חלק מהעבודות בתערוכה משלבות באופן טבעי התייחסות לתקליטי הויניל, אחד הסמלים הכי ברורים של רוקנ'רול. מעניין לראות ששניים מהאמנים יצרו עבודות דומות מאוד – דן חמיצר ורפי בהלול – והביאו פרשנות כמעט זהה לאותו רעיון:
דן חמיצר
רפי בהלול
הרבה עבודות לקחו את המונח של רוקנ'רול די כפשוטו, למשל ציורים של איש מנגן בגיטרה או אנשים רוקדים. בעיניי, כיוון שהרעיון של רוקנ'רול הוא הכל חוץ מקונבנציונלי, בלטו העבודות שדווקא ביטאו תחושה יותר מכל דבר אחר, למשל העבודות של דין בן אריה, איילת שפר, יוחנן לקיצביץ:
דין בן אריה
איילת שפר
יוחנן לקיצביץ
כמובן שאופנה ורוקנ'רול הם שני חלקים של אותו השלם, ומשחר הימים הלכו יד ביד. הייצוג היחיד שראיתי לכך בתערוכה הוא עבודה מצוינת של צלם האופנה רון קדמי, שנעשתה במיוחד עבור התערוכה:
רון קדמי. אופנה ורוקנ'רול
עבודות אחרות שהעבירו לי תחושה של יציאה מהמוסכמות – יצירות של לזר מנולה, מרה בן דב ואנה לזובסקי:
לזר מנולה
מרה בן דב
אנה לזובסקי
עבודות של אמנים נוספים:
בתיה אייזנווסר
בני לוי
עובדיה אלקרה
מרלן פרר
מישל אקטור
דן זרצקי
התערוכה מעניינת ואחרת, אבל היה חסר לי דבר אחד במיוחד – מוסיקה. הסתובבתי בגלריה והבטתי בעבודות בדממה מוחלטת; מצד אחד, אולי יש בזה משהו, אולי כך אפשר להעריך אמנות. מצד שני, מבפנים בער לי הצורך בצלילים הכה אהובים, באיזו גיטרה שתיילל ברקע.
הוס מספרת שבפתיחת התערוכה אכן ניגנו מוסיקת רוקנ'רול ואף היתה הופעה של אמן רוק, ושתוך כמה דקות פצח הקהל בריקודים סוערים – "במיוחד המבוגרים", מציינת הוס.
לא מפתיע, מאחר והמבוגרים של היום היו אותם צעירים שנכבשו לראשונה בקסמי הרוקנ'רול בימיו הראשונים. התקנאתי והצטערתי שלא נכחתי בפתיחה, אז וודאי החוויה היתה שונה. שמתי אוזניות, לחצתי "פליי" על רשימת ההשמעה שלי בטלפון ועשיתי סיבוב נוסף בגלריה. הכוח של הצלילים עשה את שלו; העיניים, האוזניים והלב חגגו. עולם אחר.