מאות אלפי כלבים מגיעים מדי שנה לעמותות השונות. רובם ננטשו על ידי בעליהם, מעטים ברחו או הלכו לאיבוד. כמה מהם עוברים התעללות לפני שהם "זוכים" להגיע לעמותה? יותר מדי. אבל זה נושא אחר, שדורש עצבים מסוג שונה – בעיקר מהסוג החמור והקיצוני. כל אדם שיש בו היכולת להתעלל בכלב, או בכל חיה אחרת, חי ללא ספק בבור רגשי שחור, עצוב ועלוב, וכך גם יסיים את חייו. אבל זה לא הנושא עכשיו.
נחזור למאות אלפי הכלבים העזובים. כבעלת כלב שאומץ באחת מעשרות העמותות הפזורות בארץ, אני שמחה גם להיות אחד מאינספור המקרים, שמוכיחים שהאמונה שכלב נטוש מגיע עם בעיות נפשיות בילט – אין, זה בול – שיט.
בולשיט! המקרים בהם כלב מאומץ מתגלה כבלתי ניתן לשליטה, הם מעטים עד כדי לא קיימים. ומה מבטיח לכם שזה ששילמתם על הכלב 3000 דולר יספק לכם בוודאות כלב מאוזן, שפוי וניתן לחינוך? והנה הגענו אליכם, קוני הכלבים, פלצני הכלבים הגזעיים. אין לי מספיק מילים בלקסיקון כדי לתאר את הבוז שאני רוחשת לכם, את הטמטום שמבצבץ מכל שקל ששולם בשביל שפיפי תזדווג עם רוקו כדי ליצור את הפודל הגמדי המושלם.
רוצים פודל, גולדן, לברדור, בוקסר, פקינז, האסקי, זאב וכו' וכו' – הם נמצאים בהמוניהם בעמותות. בעשרות אלפים, אם לא יותר. בשביל מה להביא לעולם עוד ועוד כלבים, כשכל כך הרבה כבר חיים, ורוצים להמשיך לחיות. נכון, מרבית הכלבים המגיעים לעמותות הם מעורבים. אז מה, קצת סבלנות ותמצאו כל זן שרק תרצו, בכל גיל שרק תרצו. אבל כדאי שתדעו – אתם יודעים מה הקטע של כלבים מעורבים? הם בריאים יותר ובעלי אופי נוח יותר. אתם משלמים אלפי דולרים, והכלב המושלם עולה כמה מאות. לא יצאתם צדיקים ובעיקר לא מנצחים.
אתם יודעים למה כל הכלבים האלה ננטשו? כי הבעלים שלהם רצו כלב גזעי, אז הם קנו אחד. ואז, בטיפשותם האינסופית, החליטו לא לסרס או לעקר אותם, כדי שאולי יום אחד יוכלו להרוויח בעזרתם הרבה כסף. ואז נולדו גורים, האווילים לא הצליחו למכור אותם, אז הם זרקו אותם ברחוב כדי שמישהו יעשה להם טובה וירצח אותם באיזה חור עצוב, רחוק מהעין ורחוק מהלב.
לפני שהכלבים האלה מגיעים לעמותות, אם יש להם קצת מזל, או נדרסים/עוברים התעללות/גוועים ברעב, אם אין להם מזל בכלל – הם בדרך כלל מספיקים לייצר עוד דור או שניים של כלבים עזובים שימשיכו את השושלת. גם הדורות האלה מוצאים את דרכם לעמותות. וכך ממשיך לו מעגל החיים המעוות הזה, של הטבע הלא טבעי הזה שכרגיל – יוצר האדם.
אז אולי די! אתם רוצים להביא כלב הביתה? מצוין! זכרו שני דברים: 1. אתם חייבים לדאוג לו לאוכל, שתייה, מקום לינה, טיפולים ויחס אוהב עד סוף חייו. אם בשלב מסוים החלטתם שאתם לא יכולים להחזיק בו יותר – מצאו לו בית חם חדש. 2. יש בישראל המוני כלבים מדהימים, חמים ואוהבים, שיתנו לכם את כל נשמתם אם תיקחו אותם הביתה. כלב נטוש כל כך יעריך את הבית שנתתם לו, והאהבה שתקבלו ממנו חזרה – שווה זהב.
כמו כן, אני מרשה לעצמי להיות לרגע לא פוליטיקלי קורקט ולומר – לא כל ילד ראוי לקבל כלב. אז הילד רוצה כלב, והוא בוכה ומתלונן שהוא רוצה כלב, אז מה? אם הבאתם כלב הביתה – זו אחריותכם הבלעדית לספק לו הגנה ומזון עד סוף חייו, וגם לגורים שלו/ה. ילד בן 7 לא מבין מה זה להיות אחראי על חיים של משהו אחר, לא יודע איך נראית שנה מעכשיו, שלא נדבר על דקה מעכשיו, ולא מעניין אותו ריח של פיפי בכניסה לבית.
במאה אחוז מהמקרים, הילד יאבד עניין בכלב תוך חודש ושלוש דקות, ולא מעניין אותי שזה הילד הכי אחראי ומושלם בעולם. ילד זה ילד וכך הם פועלים – וכך זה צריך להיות. אתם! ההורים שלהם – אתם הבעלים האמיתיים של הכלב והאחריות הנלווית לגידולו (או החתול, אבל חתול דורש פחות לכן אני לא מתמקדת בהם היום). אתם בהחלט יכולים (וצריכים) להשתמש בכלב כדי ללמד את הילד אחריות מהי, ומה זה ליצור קשר עם יצור אחר ולדאוג לו ולאהוב אותו, אבל אחריות העל היא שלכם ורק שלכם. אם החלטתם לעשות את הצעד ולאמץ – הכירו בכך שאין "חראטות".
לסיכום: כל אלו שקונים כלבים באלפי שקלים רק בשביל להגיד – "יש לי כלב מזן נדיר שבקושי אפשר לראות מתחת לפרווה" – דעו שעל כל כלב כזה שנולד – יש כלב אחד שמת בהסגר. כלב לא קונים כמו מכונית, הוא אינו חפץ, והוא אינו אקססורי.
חשבו על זה ככה: אם אתם הייתם כלבים, לא סביר יותר להניח שהייתם אחד כזה מעורב, שחמחם, לא הכי מבריק – אבל איזה אופי! נו, ולא הייתם רוצים שייקחו אתכם הביתה ויתנו לכם חיבוק?