"בית בונים בשלבים, אי אפשר להתחיל מהגג" – את המשפט הזה שמעתי בטח יותר ממאה פעמים כשהייתי ילד. ככה זה כשאתה ילד "בעייתי", שלא כל מסגרת מבינה וקולטת אותו.
עוד ב-Onlife:
- מה אם הילד אובחן בטעות כאוטיסט?
- אנורקסיה: אשפוז שפוי יכול להציל לך את הילדה
- התחפושות הכי מקוריות למבוגרים לפורים
אפילו המורים בביה"ס אמרו לי שאין לי מה לחפש בלימודים ואמרו להורים שלי שכדאי שאני אפסיק להתאמץ כ"כ הרבה ואלך ללמוד איזה מקצוע כמו נגר או מסגר. מזל שתמיד נמשכתי לתחום הבנייה, הייתי בן 13 כששיפצתי את הדירה הראשונה שלי.
בנייה מניבה תחושת סיפוק עצומה, במיוחד כשעושים הכל לבד – למרות הויתור על תענוגות כמו יקיצה טבעית בשבת בבוקר או שתיית בירה בשמש עם חברים.
שי שגב
כשהחבר הכי טוב הוא הכישלון
אבל פעם, לא הצלחתי בכלום, ממש שום דבר. קצת מדכא לחיות את החיים כשכולם חושבים שהיכולות שלך זהות ליכולות של מהדק סיכות. הכישלון היה החבר הכי טוב שלי. לפעמים הדבר היחיד שרציתי זה לא לקבל את הציון הכי נמוך בכיתה, רציתי שיהיה מישהו קצת יותר גרוע ממני, חשבתי שזה יכול לעודד אותי. מה כבר אפשר לעשות עם מישהו שיודע רק חשבון, קורא לאט, כותב לאט ועם מלא שגיאות כתיב?
כל לילה לפני שנרדמתי, אמא שלי הגיעה להגיד לי לילה טוב, לתת נשיקה וחיבוק, היא לא פספסה אפילו לילה אחד. כל לילה אותה רוטינה: נשיקה, חיבוק ומילות עידוד. כל לילה היא סיפרה לי כמה אני חשוב לה וכמה אני חכם.
ואני חשבתי לעצמי ש"זה בדיוק תפקיד של אמא", לשקר במקומות הקטנים כדי לעשות לבן שלה קצת יותר טוב, הייתי בטוח שכמויות האהבה שהיא מרעיפה עלי, זה פרס הניחומים שלי.
אבל אמא שלי באמת האמינה שאני מסוגל לעשות הכל. כשרצו להעיף אותי לכיתת "מדעי הדשא" היא עמדה שם כמו לביאה שמגינה על הגור שלה, שאגה ותקפה, לא נתנה בכלל שמישהו יעלה על שפתיו שאני טיפש.
עכשיו כבר הייתה מוטלת עלי חובת הוכחה כפולה – גם עבור המורים וגם עבור אמא שלי, ובשביל אמא שלי אני אעשה הכל (אבל באמת הכל).
לא מסתכל אחורה
השנים עברו, חברה ראשונה רצינית, התיכון נגמר (בסוף גם לא היה כ"כ נורא), חברה שניה ממש רצינית, צבא ואפילו אקדמיה.
ומתברר שאמא שלי צדקה, כנראה שלאדם עם רעיונות טובים, הרבה אמביציה ואהבה לחשבון, יש מה לעשות בעולם הזה. היא תמיד אמרה לי שיש לי ראש של מהנדס – אפילו שאני לא בטוח שהיא יודעת מה עושה מהנדס, זה פשוט נשמע מאוד מכובד.
היום אני מהנדס בחברה רצינית, מבצע חלק מהרעיונות ה"לא הגיוניים" שרצים לי בראש. מעולם לא חשבתי שאגיע למעמד הזה, שמציגים אותי בעבודה בשמי הפרטי ובסוף אומרים את התואר המכובד הזה, "מהנדס".
בנגרות ובנייה אני עוסק בתור תחביב. היום אני בונה את הדבר הכי חשוב בעולם, היום אני בתחילת הדרך של בניית המשפחה שלי.
התמזל לי ומצאתי את השותפה הכי טובה שיכולתי לדמיין כדי לצאת לפרוייקט בנייה אדיר. בנייה מסוג אחר שלא התנסיתי בה מעולם. לבנייה הזו יש חוקים משלה, את הבניית הקשר עושים בסדר הפוך מבניית בית. בהתחלה עושים רושם, בדיוק כמו פינישים וצבע של בית (בבניית בית זה אחד הדברים האחרונים) ותוך כדי התהליך יוצרים יסודות אמיתיים וחזקים.
אז היום אישתי ואני נמצאים בעיצומה של בנייה בעיצוב מיוחד שמתאים רק לנו, בלי אדריכל, בלי פועלים, בלי טייח. אנחנו עובדים חזק על עיצוב פנים, יש לנו רעיונות חדשניים שמתאימים רק לנו. עוד מעט נתחיל לעבוד על היסודות ואני בטוח שנעניק לדור ההמשך את אותה התחושה שאמא שלי העניקה לי, בכל זאת, כל האדריכלים הטובים גונבים רעיונות…
שי וגילי שגב