יום המשפחה: מכתב של אב גרוש לבנו

 

"Have you ever loved someone so much, you'd give an arm for?

Not the expression, no, literally an arm for?

When they know they're your heart

And you know you were their armour"

Eminem

 

 

"אבא, אני יודע מה הבעיה שלי בחיים", כך פתאום אמרת, בעודנו נאבקים בפקקים שעמדו כחומה בצורה בינינו ובין חוג הציור שלך בתל אביב. אני, שהייתי שקוע במחשבות על לקוח זה או אחר, הצצתי בך מבעד למראת המכונית, הכנתי עצמי לעוד אבחנה דקה וקורעת מבית היוצר של הילד הרגיש ביותר עלי אדמות, ושאלתי: "מה הבעיה שלך בחיים, אמיר?"

 

 

בלי להסס השבת: "הבעיה שלי בחיים היא שאתה ואמא גרושים"

 

אאוץ'. הסכין המלובנת ביתרה את נשמתי במיומנות שלא היתה מביישת אפילו את פרופסור היס מהמכון הפתולוגי באבו כביר.

 

מה עונים לילד חכם אחרי תובנה שכזאת? בגיל 9, ילדים כבר לא קונים את הבולשיט של אתה-יודע-איך-זה-שאתה-וחברים-מהכיתה-לא מסתדרים? אז-גם אצל-מבוגרים-זה-אותו-הדבר-לפעמים.

 

למזלי פתאום רעם הרעים, ברק הבריק, מבול המביל ואתה הצמדת את אפך החצוף לחלון, הבל נשימותך העדינות ריפרף בעדינות על הזגוגית, השתתקת וחוט מחשבתך בותק לטובת בהיה מודאגת בעולם האפור שבחוץ (לא חמוד, אין מפלצות בגשם).

 

 

אני מודה שאני ואמא הרסנו לך איכשהו את החיים

 

אבל אני חייב לך תשובה מתוק שלי, אבא חייב לך תשובה. זאת התשובה (או שאולי זהו דין וחשבון). אולי יום אחד גם תקרא אותה:

 

כן מתוק שלי, אני מודה בלב כבד שבמובנים מסויימים אני ואמא חרבנו לך את החיים.

נכון, יגידו כולם שלא טוב לילד לגדול בבית בלי אהבה ושאם אמא ואני היינו ממשיכים לגור ביחד זה היה מגיע לפיצוץ והיית נפגע עוד יותר ושזה מקובל היום להתגרש ובלה בלה בלה וכל הג'ז הזה ואני בכלל שונא ג'ז.

 

 

התגרשנו לגמרי מסיבות אגואיסטיות

 

האמת המרה היא שהתגרשנו מסיבות אגואיסטיות ושלא ממש ספרנו אותך במשוואה הזאת, כי לילדים קטנים אין דעה ומשפחה זאת דיקטטורה, לא דמוקרטיה. אז חוללנו רעידת אדמה בחייך והצונאמי שהתנחשל בעקבותיו ריסק את עולמך הבטוח, המוכר והחמים והותיר אותך צף ומתנודד על איים זעירים של חוסר ודאות. 

 

האבא שאתה כל כך אוהב עזב את הבית ועבר לבית אחר ואתה, שסדר בחיים כל כך חשוב לך, פתאות מצאת עצמך מיטלטל בין שני בתים ומסגל סגנון דיבור של פוליטיקאי שמנסה לרצות את כל הצדדים: "אבא, למה אתה לא מכין לי בבוקר כריך טעים לבית הספר כמו שאמא מכינה? זאת אומרת, גם הכריכים מהלחם היבש עם הגבינה הלבנה שאתה תמיד מכין מאוד טעימים… אבל אולי תגוון?" – חשוב לך שאף אחד לא יעלב, שאבא ואמא לא יכעסו עלייך. שלא יעזבו אותך. שלא תישאר לבד בעולם הגדול והמפחיד והעוין.

 

וכן, אתה גם ילד מיוחד ולא במובן שאתה מיוחד של אבא. אספרגר? PDD NOS? קשב וריכוז? מה זה באמת משנה? כן, אתה בתפקוד גבוה מאוד, כן, ההתקדמות שלך מטאורית,

ויחד עם זאת, הקשיים עדיין מרובים ומי יודע, אולי הגירושים הללו פגעו גם בהתקדמות שלך?

 

אולי אם היינו נשארים יחד היית מתקדם יותר? איך אנחנו יכולים לעשות דבר כזה לילד שגם כך נאלץ להתמודד עם כל כך הרבה צללים מפחידים שרוקדים על הקיר? המצפון הולם וקודח וחופר ומטריד ומציק ומעיק ולפעמים אני פשוט רוצה לדחוף את הג'ימיני קריקט הפרטי שלי לפריזר, שייקפא שם לנצח יחד עם הפיצה החצי אכולה שקפואה שם עוד בקיץ 2007 (מממ… מעניין אם היא עוד אכילה?).

 

 

אני מפחד מהיום שבו אני כבר לא אוכל לעזור לך בחשבון

 

אני מנסה, לכפר בשני, רביעי ובסופי השבוע שאתה איתי. אני באמת ובתמים משתדל להיות האבא הכי טוב בעולם. אני קשוב ומכיל ויחד עם זאת סמכותי במידה הנכונה. אני מעלים עין איפה שצריך ועומד על העקרונות החינוכיים החשובים. אני מתחשב בקשיים ובחרדות שלך אבל גם משתדל לא לעשות לך הנחות מוגזמות.

 

אני עוזר לך להכין שיעורים (וכולי חרדות לקראת הרגע שבו לא אוכל לעזור לך יותר בחשבון. והרגע הזה מתקרב…), אני גוזז את ציפורנך שתמיד מתלכלכות בצבעי גואש ודואג שתהיה נקי ומסודר. אני מסיע אותך לחוגים, לוקח אותך למוזיאונים, מעשיר את עולמך אבל גם מאפשר לך לבהות בטלוויזיה כשבא לך (טוב נו, בוב ספוג באמת סדרה גאונית).

  

אני משתולל איתך ומצייר איתך ושר לך שירים ומצחיק אותך ומנשק אותך, כן, גם ליד חברים ("אבא, תפסיק לעשות לי פאדיחות!"), ואוהב אותך הכי חזק שאני יכול.

 

 

בזכותך אני יודע שהעולם יכול להיות קסום ומופלא

 

ואתה, אתה מחזיר לי כל כך הרבה אהבה וגם מלמד אותי דבר או שניים על החיים, עלי, על היכולת שלי להיות אחראי ואמפתי ואוהב. אני לומד ממך על אהבה ועל נתינה ועל כך שהעולם יכול להיות מקום קסום ומופלא ועל גבורה כי יותר מכל אהוב שלי, כי אתה ילד גיבור וחזק.

 

האם אני ואמא שלך מצליחים לכפר על פסנתר הכנף שהפלנו לך על הראש? אנה עארף, אבל כשאני רואה באיזה חן אתה מלבלב, מנצח את כל הקשיים והחסמים שליוו אותך מן הרגע הראשון בו עשית הכרות עם העולם (וקיבינימט, אתה חי אותם יום יום, שעה שעה, דקה דקה), אני מתחיל לחשוב שאולי בכל זאת אנחנו עושים משהו נכון.

 

אז כן, הבעיה שלך בחיים היא שאבא ואמא התגרשו, וזאת, בלשון זמרי ההיפ הופ שאנחנו כל כך אוהבים לשמוע כשאנחנו נוסעים במכונית, מאת'ר פאקינג בעיה רצינית, אבל דע לך אהוב קטן שאנחנו כאן בשבילך, כל הזמן, עוטפים אותך באהבה אין סופית וגאים בך עד בלי די.

 

שלך, אבא (שאולי יום אחד יילמד סוף סוף להכין כריכים טעימים).