אני בוחר לפרגן לשחקנית המדהימה, זוכת פרס ישראל לתיאטרון, ליא קניג. אני משחק איתה כבר כמעט 3 שנים בהצגה "כל החיים לפניו" של תיאטרון "הבימה". למדתי מליא כל כך הרבה והדבר שהכי מדהים בה זה המסירות שלה לתיאטרון ולאומנות. אני מעריץ את המסירות הזו ואני מאחל לה עוד שנים של יצירה.
הגברת הראשונה של התיאטרון. ליה קניג. (צילום: יח"צ)
יש בליא קניג משהו שונה, היא שונה משחקניות מופת אחרות שאני מכיר. היא כבר 60 שנה על הבמה והיא עשתה מלא תפקידים. מה שיפה בה זה שפשוט מרגישים את האהבה הגדולה שלה לתיאטרון בכל הצגה ובכל חזרה. ליא אף פעם לא מתלוננת, בכל זאת היא לא ילדה ולפעמים אנחנו עושים שתי הצגות ביום ואז אני אומר לעצמי "וואו זה מטורף או זה קשה" אבל היא פשוט מתרוצצת על הבמה בלי לומר מילה.
ברגע שאני חושב על מה היא לימדה אותי הדבר הראשון שאני נזכר בו זה שהיא לא מרשה לי לשרוק מאחורי הקלעים כי פעם זה היה אסור. הרבה אנשים אמרו לי את זה אבל אף אחד לא הסביר לי למה והיא הראשונה שעשתה את זה. היא הסבירה לי שפעם לפני שהיו מרימים או מורידים את הצוגים (צינורות מתכת המשמשים כתשתית תלייה לתפאורה או תאורה) היו שורקים, בדיוק כמו שצועקים "עץ נופל" לפני שכורתים אותו, במטרה שזה לא יפגע לאף אחד בראש. מסתבר שמאז כל פעם שמישהו בתיאטרון שומע שריקה זה סימן לכך שמישהו עומד לקבל צוג לראש, אז עדיף לא לשרוק.