כשמישהו מתנפל עליכם עם זוית, בדרך כלל אתם אמורים לנקוט בצעדים גדולים במיוחד כדי להישמר לנפשותיכם, אבל הפעם, אם תישארו, אולי מה שעבר לי השבוע בראש ישעשע גם אתכם.
לפני זמן קצר החלפתי את מקום מגורי. אני יודע, לא צריך לעצור את מכונות הדפוס העובדות על הכותרות הראשיות, אין צורך בהפגנות מול ביתו של שר הפנים, בסך הכל לקחתי משכנתא כמו כל עם ישראל וקניתי עם אשתי בית. העניין הוא שעברתי לכפר קטן בצפון הארץ למרגלות הר תבור, וכבר כמה ימים אני מחפש שיר על ישובי האיזור שלי ולא מוצא.
ושלא תגידו שאין הרבה שירים ישראליים על מקומות ספציפיים. אז קחו אויר, ונתחיל:
בואי לאילת, שמפציר בכם להימלט מן האספלט אל הלגונות השקטות ומתעלם מהערסים ומצוותי הבידור של המלונות. הדרך לבאר שבע, השיר המופלא של חיים חפר וסשה ארגוב שבעצם לא מדבר על באר שבע בכלל אלא על התופעה המעצבנת של אנשים ששוכחים שמות. זכרון יעקב שלי, לחן נפלא לטקסט תמוה שטוען שיש בקבוקים ריקים בזכרון ותמרור עצור בכניסה…
יש את טנגו כפר סבא, שמתחיל במילים " הפרה גועה ברפת…" ואם בכפר סבא לא זוקפת מישהי את ראשה בזעקה הקלאסית : " אז אתה רומז שאני שמנה?!" אז אני לא מבין כלום ברגישות נשית.
אין כמו יפו בלילות, שיר המהלל את הפשע ברחובות החצר האחורית של העיר העברית הגדולה מכולן, חיפה חיפה עיר עם עתיד, אבל גם עיר עם תחתית הו הו הו, אבל את רוצה לנסוע לטבריה, ראשון לציון זכתה בשיר על התזמורת שלה והמארש שניגנה, פתח תקוה אפילו לא מוזכרת בשמה בשיר על יואל משה סלומון שמדבר על הקמתה, ועוד ועוד ועוד. ואפילו לא התחלתי להזכיר את כל השירים המהללים או מקללים את תל אביב.
בראש הרשימה של הערים יקירות-השיר עומדת, כמובן, ירושלים בירתנו הקדושה שחוברה לה יחדיו לנצח נצחים, שמרוב שירים מצועפי עיניים מאהבה וקדושה כבר אי אפשר לראות את העיר בכלל.
הנה דוגמה לשיר שאף אחד לא מכיר , על מקום שאיש לא שמע עליו
אבל על עפולה, למשל, לא מצאתי אף שיר. רגע, יש את אני ושולה בחצר ( "שולה, הגעתי מעפולה") של אטרף, אבל על כפר קיש, על עין דור, על גזית לא ממש מתחרים המשוררים והמלחינים. שלא לדבר על דבוריה, שיבלי וכפר קמא שבכלל לא רואות מנגינה מתקרבת מקילומטרים.
אז מה דעתכם לנסות לעשות מפת דרכים של ישראל בשירים?
להוציא לדרך איזה מבצע מיוחד, נגיד אחד פלוס אחד או משהו כזה שידרבן את משוררינו ,מלחינינו וסלבריטאינו להסתובב ורוממות מקום כלשהו בגרונם. מי שיכתוב שיר מוצלח ומצליח על מקום נידח כלשהו, יקבל, נגיד, את מפתח הישוב, או – יותר פרקטי אולי – את מספר הטלפון שפותח את השער, ומקהלה קטנה מילדי הישוב תקבל את פני האורח בשירה בהתקרבו על השטיח האדום, אם העיזים לא יאכלו אותו קודם (את השטיח, לא את הכותב, כמובן).
אני מניח שכמו כל הרעיונות הגרנדיוזיים שלי, גם זה ייגנז באיזה בוידעם. אני זוכר כמה התלהבתי בזמנו מהרעיון למפות את ישראל לפי הסרחונות השונים הפזורים בה בהמוניהם, כשהפרס הוא שבוע נופש ליד בתי הזיקוק של חיפה, או סוף שבוע זוגי בפי גלילות. הרעיון התנדף , הריחות לא, אבל תמיד מגיע רעיון חדש ודוחק את דרכו אל פח האשפה של ההיסטוריה הפרטית שלי.
ובינתיים, טובע בים של ברגים, מדפים, חוטי חשמל ואריחים, בביתי החדש שליד הר תבור, אני מזמר במרץ : "אני האיש, מכפר קיש…" בלי לצפות שתצטרפו, לשם שינוי.