ביום ראשון קמתי, עזבתי את העבודה ואת שלושת ילדי ויצאת יחד עם איציק אמסלם, תמיר חג'ג' ומשה כהן, לצעדה שאירגנו יחד מבת ים אל ביתו של ראש הממשלה בירושלים. גם לאילת הייתי צועדת, גם בחורף הייתי עושה את זה, בשלג, על ארבע, על אלונקה. לא אכפת לי איך, אני אגיע לראש הממשלה. כי יש לי מסר להעביר לו. מישהו צריך להזכיר לו את מורשת מפלגתו ולדרוש ממנו את "חמשת המ"מים" של ז'בוטינסקי: מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא.
עוד ב Onlife:
- בואו לתרום תחפושות לפורים
- שרמוטות גאות: מצעד השרמוטות הישראלי יוצא לדרך
- פורנו בפיט"ה: ארגון PETA שוב מבזה נשים כדי להגן על חיות
כל הצועדים באים כמעט עם אותו סיפור: בקושי שורדים. כולנו אנשים עובדים ובעלי משפחות שפשוט לא מצליחים להחזיק את הראש מעל המים. כולנו ציונים, אוהבים את המדינה ומצביעי ליכוד ותיקים שמרגישים שמישהו שם שכח את החזון והערכים של המפלגה. ואנחנו מרגישים שהבית שהיה לנו, הליכוד, נעלם. בגין נתן וביבי לקח. כולנו בחרנו בביבי, והוא לקח לנו את הבית.
הליכוד כבר לא בית
באתי מבית שכולו ליכוד. גדלתי לאור משנתו של ז'בוטינסקי, צמחתי על ערכיו של בגין, אפילו הייתי בתנועת הנוער של בית"ר. נשמתי ליכוד וגם התפקדתי לליכוד. מאז ומתמיד הליכוד היה הבית, ואני מרגישה שזה כבר לא אותו בית. זה כבר לא בית בכלל, בטח שלא בשבילי ובשביל שאר העם, בשביל כל מי שאינו טייקון. רחוק מזה. החלום הפך לחלום בלהות, הבית הפך לבית כלא.
ראש הממשלה הוא המנהיג שמוביל את העם. אם אתה מוביל אותנו, לא תעצור רגע, לא תסתכל אחורה? יש נכים, חד הוריות, חלשים. אולי הם נפלו בדרך? מנהיג אמיתי יודע שעליו לדאוג להם, זאת אחריותו. במקום זה אני מרגישה שמוליכים אותנו שולל, ממלכדים אותנו. אנחנו נמצאים מול שיטה שפשוט רומסת ודורסת אותנו, ואין לנו סיכוי נגדה.
צפו בנאוה מספרת מדוע יזמה את הצעדה:
להוציא את הדגל מהמחסן
מאז שהתחילה המחאה החברתית בקיץ, בכל ההפגנות והצעדות תמיד הלכתי עם דגל ישראל מונף בגאווה והרגשתי שאני נלחמת. לאט לאט, ככל שהתגברה התחושה שהממשלה באמת מסרבת לשמוע את העם צועק את שחסר לו, קיפלתי את הדגל, התחלתי ללכת איתו בתיק. אחר כך הוא עבר למחסן. כבר לא יכולתי להניף את הדגל יותר. כשכיוונו את הצעדה לבית ראש הממשלה אמרתי לעצמי- תכל'ס, הוא לא יכול לקחת לי את המדינה, היא שלי ואני אוהבת אותה. הוצאתי את הדגל והנפתי אותו שוב.
אנחנו בסך הכל רוצים את הזכות לחיות בכבוד, ואיכשהו פשוט גוזלים אותה מאיתנו, לא מאפשרים לנו אפילו את זה. יצאנו לצעדה הזו כדי לדרוש את חמשת המ"מים של ז'בוטיסקי, שהם הדברים הכי בסיסיים של הקיום היומיומי. מה אני מבקשת? שאני לא אפחד להיכנס לסופר, שאני אוכל להדליק את החימום, אפילו קצת. שאני אוכל לעמוד בשכירות. שיעור פרטי לילד. שאני אוכל לקחת מתישהו יום חופש מהעבודה. הבן שלי בא ומלטף אותי, אומר לי "יהיה בסדר", לא דורש כי הוא יודע שאין. אבל מגיע לו שאני אוכל לתת לו.
לא מסכימה להיות שקופה יותר
בתחילת המחאה החברתית, ממש באוגוסט, הייתי בהפגנה מול ביתו של אייל גבאי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, והוא הכניס אותנו אליו הביתה לדבר. באותה שיחה הוא הסביר לי שלמעשה איני חד הורית, על אף העובדה שהגרוש שלי לא משלם מזונות. כשקמתי ויצאתי בכעס הוא אמר לאחד הפעילים "אתה יכול למסור לה בשמי שהמושג הזה, חד-הוריות, לא קיים מבחינתי והיא יכולה גם לצאת עד מחר. זה מושג שלא קיים". לשמוע דבר כזה ממישהו שמי שעומד מאחוריו זה ראש הממשלה? אני לא מוכנה לקבל את זה, מספיק הפכתם אותי לשקופה. לא עוד.
אני פעילה במחאה כבר הרבה זמן, ואני רואה תמונות קשות של אנשים שנזרקים מהבית לרחובות. וכל תמונה כזאת מכווצת את הלב, ומצד שני מזרימה כל כך הרבה כוח להילחם מול משהו כל כך חזק. אנשים רבים אומרים שזאת מלחמה אבודה, שזה בלתי אפשרי, אבל אני מאמינה מאד שהכל אפשרי. אני לא יכולה לשבת בחיבוק ידיים ולהגיד זהו, זאת השיטה ואי אפשר לתקן.
כל דבר היום שווה כסף, ואלה דברים בסיסיים שאני חושבת שהמדינה צריכה לקחת עליהם אחריות. חייבת לקחת, כי אנחנו נכנסים לתוך מעגלי עוני מתמשכים.
כמתעמלת שרגילה לרוץ למרחקים ארוכים אני רואה את המכשולים בדרך אבל מכאן אני לא מפסיקה, לא מוותרת. אף אחד לא יתיש אותנו, לא ידכא אותנו, לא יקח מאיתנו את החלום. הקול שלנו חייב להישמע.
אני אנסה להחזיר את התקווה הזאת. אני אחזיר את התקווה הזאת. אם לא בצעדה הזאת אז בצעדה הבאה. אבל זה יקרה.
- ביום רביעי נצעד משער הגיא ונגיע אל משכן ראש הממשלה, שם נקים אוהל. כולם מוזמנים להצטרף אלינו ולהתארח במאהל לקבלת שבת ביום שישי.
לדף האירוע בפייסבוק