מאבק האחיות אמור להיות בנפשו של כל אזרח במדינה, אבל איכשהו לאנשים קל יותר לקום ולזעוק על מחירו של חטיף שוקולד מאשר על המיטות במסדרון בית החולים, העומס במחלקות ושחיקת האנשים המטפלים בהם.
שתי בעיות עיקריות קיימות ביחסה של החברה למקצוע
ראשית, מדובר במקצוע שנחשב נשי במהותו, ולכן זוכה לתדמית של משהו משני, שולי, מקצוע שלא מצדיק משכורת סבירה. בעבר נשים היו או מורות או אחיות, ומכיוון שהן נתפסות כמפרנסות משניות, השכר תמיד נראה בהתאם. במהלך השנים נשים החלו להשתלב בעוד ועוד תחומים, ולא כולן נשואות וחיות עם מפרנס נוסף, אבל עדיין היחס בשוק העבודה לנשים הוא כאל כוח זול, הכנסה משנית ומשלימה למשק הבית, אף פעם לא מפרנסות.
לאחיות יש תדמית זכה ומלאכית, פלורנס נייטינגייל במדים לבנים, תמיד ערוכה ומוכנה לטפל בעוד חולה, אבל עד היום עוד לא ראיתי "תוספת ז?כ?ות" באף תלוש משכורת.
שנית, כשמדובר במקצוע שעוסק בחיי אדם, זה נראה לכולם מאד מובן מאליו שאין לך זכות אמיתית לשבות, אין לך זכות לסרב. גם ברמה האישית קיים קושי, מן הסתם. כולנו בחרנו במקצוע מתוך אמונה ושליחות. אז כולם יודעים שלא נגיד "לא" לעוד חולה, והנה עוד חולה ועוד חולה, עד שאנחנו לא עומדות בזה יותר. ובסופו של דבר, מדובר בניצול לכל דבר.
כשנקרוס, זו תהיה קריסה מלאה
העיסוק בחיי אדם מציב את האחיות בעמדה שהופכת אותנו למטרה קלה יחסית, וגם השביתה היא אף פעם לא מלאה ומוחלטת, הרי לא באמת ננטוש את מי שזקוק לאחיות, אבל אם נקרוס, כשנקרוס, זו תהיה קריסה מלאה, ולא תבוא לפניה "קריסת אזהרה" של 24 שעות במתכונת שבת.
הממשלה ומשרד האוצר לא מותירים לנו ברירה, הם מאלצים אותנו לשבות. כי עד שלא נשבות נמשיך לספוג עוד ועוד, ומי שמשלמים את המחיר על השחיקה שלנו הם בראש ובראשונה המטופלים. לא בכדי מקרים של אלימות נגד רופאים הולכים ומתרבים. אבל אנחנו לא שק האיגרוף של אף אחד, לא של האנשים בהם אנחנו מטפלות ולא של הממשלה.
במקום שהציבור יזדהה, קל לו להתקומם כשהממשלה מאשימה אותנו בהפקרת החולים. למעשה מי שמפקיר את החולים, את האזרחים ואת כל מערכת הרפואה הציבורית – היא הממשלה. אבל אם אף אחד לא קם, אנחנו צריכות לקום בעצמנו, לעשות מעשה, להיאבק.
המו"מ מתנהל כמו שטיפה אוטומטית לרכב
ברור לנו שבמאבק כזה אהדת הציבור היא מכרעת. פעם, לפני שנים, סברנו בתמימותנו שאם נגייס את הציבור לצדנו – ננצח. עשינו מסעות הסברה, החתמנו אזרחים על עצומות, ומה קרה עם זה בסוף? הניירות האלה נגרסו, לא היה לזה שום ערך.
בסופו של דבר יש מו"מ, שמתנהל קצת כמו שטיפה אוטומטית לרכב: שוטפים אותך, אחר כך מסבנים אותך, שוטפים אותך שוב, אחר כך מייבשים אותך ורק בסוף יש אור ירוק. כך זה עובד – הממשלה נותנת לנו לשבות כי היא מחכה שנאבד את אהדת הציבור. הם מודדים כמה אורך נשימה יש לנו.
אישה יחידה במשא ומתן
אבל אני לא דואגת. אחרי שנים של מאבקים את לומדת, את צוברת ניסיון, ידע. אני מגיעה למו"מ עם תיקים של מידע, אני מגיעה ערוכה. יושבת לי, אישה יחידה, מול שאר הגברים במו"מ והם אומרים לי "את כמו גבר". טעות בסיסית בהבנת הכוח שעומד מולם. אני לא כמו גבר, אני אישה. ולנשים לוקח לפעמים יותר זמן להתקומם, אנחנו סופגות יותר, אבל כשאנחנו יוצאות למאבק, אנחנו חזקות מכולם. יש לי אמונה גדולה בכוח ובעוצמה שלנו כנשים.
אני גם מאמינה בידע המקצועי ובניסיון ארוך השנים שלנו בטיפול במחלות. לכל פעולה שעושים צריך לבחור את התזמון, יש להקפיד על המינון, לפעמים נדרש שינוי בגישה. וצריך הרבה סבלנות, זה תהליך, וכמעט תמיד הוא ארוך. החלמה מיידית ממילא היתה מעוררת חשד.