פעם קראתי מחקר שהציע לפתוח לילדים בגילאי ההתבגרות בלוג כדרך יעילה להתמודדות עם בעיות שמאפיינות את הגיל, כמו פחדים וחרדות ובעיות חברתיות, וכדומה. ישר השלכתי את זה עלי, והתברר לי שהרבה מהפחדים הכי כמוסים שלי, עולים בבלוגים שלי.
מי שקרא והבין, מצויין. מי שלא. שיקרא שוב. או, שימשיך לקרוא עכשיו , כי אני הולכת לתת לאחד הפחדים שלי במה. חשופה והכי גלויה שיש.
הפחד שיקרה משהו לילדים.
ולא, זה לא הפחד הרגיל שאמא מרגישה לילדים שלה, זה שנקרא יצר האימהות, אלא ממש פחד. כזה שלא נותן לי לישון בלילות. כזה שמעסיק אותי וגורם לי לתחושת עצבות בלתי נגמרת. כזה שבא והולך לפי החדשות והעיתונים .
בכל פעם שאמא או אבא שוכחים את התינוקת שלהן בת השנה באוטו עד שהיא פשוט מתה בסבל נוראי, אני נזכרת שגם לי יש ילד בגיל הזה ומה יהיה אם גם אני אשכח פעם.. אז אני חודשים בודקת ושוב בודקת, ומוצאת את עצמי יוצאת באמצע יום העבודה להציץ באוטו, אולי לא באמת שמתי את הפצפון בגן? אולי זה היה אתמול והימים מתערבבים לי?
בכל פעם שילד בן 7 נופל ממרפסת ביתו, אני נועלת את היציאה למרפסת לפחות לחודש.
בכל פעם שילדה נדרסת למוות מתחת לביתה, אני מקפידה לאסוף את הילדים שלי מבית הספר, גם אם זה בדיוק 5 דקות הליכה מהבית.
וכל פעם מחדש, אני מוצאת את עצמי לא ישנה בלילות. מתהפכת מצד לצד ואלוהים עדי, שאני זקוקה לשעות שינה האלה.
אני שוב מעבירה ימים שלמים בהליכה בבית, מהחדר של הגדול לכסות, לראות שהוא נושם, שהחלון סגור, שאין מפלצות מתחת למיטה, ועוברת לחדר של הבנות, בודקת שהגדולה מכוסה, שהקטנה מכוסה, שאין שום ענקים מפחידים מתחת לשולחן, שהן בטוחות.
חוזרת למיטה, לידי במיטת תינוק שוכב לו הקטנצי'ק שלי, מכסה אותו, בזהירות, לא עד הראש, כי יש מלא ילדים שנחנקו ומתו כי לא הצליחו לנשום מתחת לשמיכה,וזה..
אחרי שעתיים של ימינה שמאלה במיטה, בטן גב, מתיישבת.
אולי סיגריה במרפסת תעזור למחשבות להירגע.
אני מעבירה ליטוף על הפצפון, האף שלו קצת קר. מושכת את השמיכה, עד האוזן. מסוכן. מצד שני קר. מחליפה לשמיכה יותר קלה , מושכת עד האוזן, מוסיפה את הפוך עד המותניים. בודקת שהוא לא צמוד מדי לראש המיטה שלא יכאב לו. הרי את המגן ראש העפתי בשנייה שהתינוקת הזאת נחנקה מזה שהסתבכה במגן ראש…
יוצאת למרפסת, מדליקה סיגריה, מצליחה להתנתק מכל החששות שלי והרעשים בראש לחמש דקות, שבהן אני מהרהרת מה יקרה אם אחלה בסרטן הריאות. בגלל הסיגריות.
מכבה את חצי הסיגריה שנותרה.
מצחצחת שיניים, עולה למיטה .
איפה שאני גרה, מאוד קר בלילות, מזגן ורדיאטורים זה חלק בלתי נפרד מהלילות ואני מתכסה עד הראש, מתחממת בשמיכה. עוצמת עיניים ונזכרת בכתבה שקראתי לפני שלושה ימים באיזה אתר.
אישה אחת באלסקה, באחד המקומות הקרים ביותר בעולם, חשבה שזה יהיה עונש מאוד חינוכי לבת השלוש שלה, שעושה עדיין פיפי במיטה, לישון ערומה עם חלון פתוח. כשהטמפרטורות צנחו למינוס 34 מעלות, הילדה פשוט קפאה למוות במיטתה. כדי למנוע מהילדה שלה לצאת חלילה מהחדר, האישה הנוראית הזו גם הוציאה את הידיות של החדר מבפנים ונעלה עליה את הדלת.
בחדר הייתה גם אחותה הקטנה, בת שנה. באופן לא הגיוני, הקטנה שרדה והיא אושפזה ומתאוששת.
אני מתכסה, נושמת לתוך השמיכה החמימה שלי ולא מפסיקה לבכות על ילדה שאני לא מכירה, שסבלה כל כך, כי אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים וכי אין שום חוק בעולם שבודק כשירות של אנשים שרוצים להביא ילדים לעולם. היום כדי להחזיק סוגים מסויימים של כלבים, צריך אישור. אסור להחזיק קופים בבתים, כי הם צריכים השגחה מיוחדת.
וילדים?
כל מטורפת שמרעיבה, מענישה, מרביצה מכבה סיגריות ומאכילה ברעל, נועלת בחדר, ומקפיאה למוות ? יכולה להביא ילדים, שהם הנפש הכי רכה וזכה ותמימה שיש.
ילדים לא צריכים פיקוח,אישור, הדרכה, בירוקרטיה, כלום.
אני שוכבת במיטה שלי וכועסת על העולם ועושה חשבונות נפש עם עצמי, איזה אמא הייתי היום? האם זה היה בסדר שהתעקשתי שיסיימו את השיעורים לפני ארוחת הערב? וכשהבכור התבכיין שהוא נורא רעב, ושאולי יסיים מחר את השיעורים מחר , אולי אלו ניצני הרעבה? וכשהקטנה , בת השלוש , התעקשה, אבל ממש, שהיא לא חופפת היום את המשי הבלונדיני שיש לה על הראש, זה הזנחה? גם אם תקוע לה שם גוש חומוס מארוחת הערב?
מחשבות וחרדות , הולכות ובאות, כל ערב מחדש.
לפעוטה בת השלוש מאלסקה, זה כבר לא משנה שיש אמא אחת בישראל שבוכה עליה.
גם לא לתינוקת בת השנה שנשכחה ברכב, או לילד שנפל אל מותו או לילדה שנדרסה, או לזו שנקשרה והוכתה והושפלה ע"י אבא פסיכופט,וזה לא משנה לכל שאר הילדים שאיבדו את חייהם בגלל שההורים שלהם, שצריכים לתת להם את כל ההגנה והביטחון ודאגה והאהבה , לא עשו את זה.
מה שהכי עצוב לי, זה שעוד יום ימיים שלושה , אני אחזור להרדם בקלות שוב, העייפות תכריע אותי , ואני אשן טוב, במיטה החמימה שלי .
עד המקרה הבא.