סאגת סער שיינפיין והתרופות הפסיכיאטריות לא יורדת מסדר היום, וכך במקום לדבר על המיניות המבורכת שהכניסה הקוזינה הארגנטינית ויקטוריה לבית האח הגדול או על סאגת אי-שירת-ההמנון של סער סקלי או אפילו על שער הניצחון המפתיע של יאנה יוסף, אני נאלץ להיקרא לדגל ולהגן על הריאליטי הפופולרי במדינה.
אז ככה. כמו שהצהרתי בתחילת העונה, אני שייך כבר כמה שנים למשפחת "האח הגדול" כאיש צוות מן המניין שביים וניתב מצלמות באינספור סצינות, לאורך עונות ארוכות ומתישות. השנה אני כבר לא שם עקב התחייבויות אחרות אבל החיבור לתוכנית ולאנשים שיוצרים אותה עדיין קיים. ובאהבה גדולה.
אמש הרוחות החלו לסעור ודווקא מחוץ לבית האח. ולא אני לא מדבר על הברווז האיראני אלא דווקא על ברווז הציפרלקס. סער שיינפיין, מהמתמודדים הבולטים והשנויים במחלוקת של העונה ה-2 של "האח הגדול", יצא לעיתונות והצהיר שההפקה מנווטת את הדיירים בבית בעזרת תרופות פסיכיאטריות כאלו ואחרות ועל ידי כך שולטת בעלילה.
צילום: רונן אקרמן
עוד אמר סער שיינפיין, שהרומן החלבי שלו עם איילה רשף היה תוצאה של התרופות הללו. נגיד. בסיום התוכנית אתמול יצא ארז טל בהודעה דרמטית וטען כי ההפקה נסחטה על ידי שיינפיין שרצה 2.5 מיליון שקל בתמורה לכך שלא יצא בהודעה לעיתונות בנושא זה. עד כאן העובדות היבשות שכולם יודעים.
אז מה קורה שם, בבית "האח הגדול"?
עקב זהירות גדולה ופחד (אמיתי) מתביעות מצד עורך הדין המוכשר לא אדון באישיותו של סער שיינפיין כפי שנגלתה לי מבעד לעדשות המצלמה במהלך אותה עונה בה ביליתי ימים ולילות ארוכים בקונטרול התוכנית. לכן אדבר באופן כללי ואובייקטיבי על היחס לדיירים בבית האח הגדול בכלל.
למרות מה שנוהגים לחשוב בציבור, אין כמעט התערבות בחייהם ובמעשיהם של המשתתפים בתוכנית. הם חיים את חייהם תחת חוקי ונהלי האח, לפעמים בהסכמה ולפעמים בהתרסה. לעיתים רבים עם הדיירם האחרים לעיתים משלימים. מדי פעם האח ידבר, יתבדח, יעקוץ ואפילו יתעלם, אך לעולם לא יסיט או יכוון מתמודד להתנהג בדרך מסוימת. לא בדיבורים ובטח לא בעזרת תרופות או עזרים כימים. הקיצוניות הכי גדולה יכולה להיות מסיבה עם אלכוהול שבה הדיירים ירגישו טיפה יותר משוחררים וחסרי עכבות אבל בין וודקה רד בול לואליום יש מרחק גדול מאוד.
על דיירים ושריטות
כאן אני מגיע לנקודה חשובה אחרת והיא הדיירים עצמם. בואו נודה על האמת, צריך שריטה מאוד גדולה כדי להיכנס לבית האח. הרצון לפרסום הוא אמנם נדבך חשוב, אבל האנשים שנכנסים לתוכנית ונשארים שם למרות סיר הלחץ האנושי, הקירות הסוגרים, תחושת הקלסטרופביות, הריחוק מהציוויליזציה ומבני משפחה וחברים אהובים, הם אנשים שהם לא בדיוק נמצאים בסטייט אוף מיינד נורמלי.
תחשבו על אביבית בר זוהר, שלא מפסיקה להפסיק להסתכל על עצמה במראה גם בזמן סשן נשיקות סוחף עם אהוב מזדמן או בזמן ריב לוהט עם יאנה יוסף. תחשבו על תמיר, קים, ג'קי, בובליל, ארז דה דרזנר וכל החבורה שלמדתם להכיר ולאהוב במשך השנים. שפיות זאת לא התכונה החזקה שלהם.
אל תטעו גם המתמודדים ה"נורמלים" או שנראים "נורמלים" אוגרים בתוכם סוג סטייה כזאת או אחרת. המלהקים בתוכנית מזהים זאת מהר מאוד, וזאת הסיבה שהם נכנסים לבית האח. אם הם היו "רגילים" לצורך העניין הם לא היו מושכים רייטיניג, הם לא היו מעניינים אף אחד והם לא היו מככבים בערוץ 20.
שלושה חודשים בבית האח הגדול מחרפנים את המוח ומנוונים את השכל הישר לא פחות מהתרופות הפסיכיאטריות הקשות ביותר. דמיינו לכם מאה יום ב"קן הקוקיה" עם דתיים משיחים, ערסים מלוקקים, דוגמניות וואנביז, טרנסג'נדרים, חירשים, עיוורים, אשכנזים מתנשאים, גמדים וסתם פסיכים. תתבלו את הכל בקצת משימות מלחיצות על התקציב, ויכוחים על קופסת שוקולד שנגמרה ועל מים חמים במקלחת ותאמינו לי גם האדם השפוי ביותר ישתגע. אבל היי… אתה זה שנכנסת לשם מלכתחילה. לא?