לקראת יום האישה הבינלאומי, שוחחנו עם אליען לזובסקי, אשת תוכן, תסריטאית פעילה ועיתונאית בדימוס ("מעריב"), שעזבה את הכל ועברה לגור במצפה רמון, כדי לנסות אחת ולתמיד לברר מה המצב של הנשים בקולנוע, בטלוויזיה ובעיקר בכתיבה. מי מייצג את הסיפור שלנו על המסך ולמה יש כל כך הרבה במאי קולנוע וכל כך מעט במאיות?
איך הגעת לתסריטאות?
אחרי כמה שנים שבמהלכן עבדתי כעיתונאית במשרה מלאה ב"מעריב", החלטתי ללכת ללמוד תסריטאות בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, כי הבנתי אז שאני רוצה לדעת איך להשתמש בכלי הכתיבה שניתן לי גם בדרכים נוספות, מעבר לכתיבה העיתונאית.
בשנה השנייה ללימודיי כתבתי תסריט לדרמה בת 50 דקות, ששמה "שיווי משקל". רצה הגורל, ובאותה שנה פנו לאוניברסיטה אנשי "הוט" (אז איי.סי.פי) בחיפוש אחר תסריטים לרצועת "ראשון בדרמה" המנוחה. הגשתי את התסריט שלי ונבחרתי, למזלי. התסריט הופק כשנתיים לאחר מכן והפך לסרטי הראשון, בבימויה המסור והכשרוני של דורית חכים.
הסרט הזה פתח לי את הדלת, ומשם כבר המשכתי לבד.
האם היית אומרת שיש יותר גברים בתעשייה מנשים, אם כן/לא, למה לדעתך?
השאלה האמיתית היא איזה תפקידים גברים ונשים מאיישים בתעשייה. להתרשמותי, הגברים הם אלו שמאיישים את רוב עמדות הכוח המשמעותיות.
יחד עם זאת, ישנן גם נשים שממוקמות גבוה בסולם התפקידים, אך מבחינה מספרית הן עדיין מועטות ? למעט, אולי, בתחום מקבלי ההחלטות בטלוויזיה (ע"ע זכיינים), שם מסתמנת דומיננטיות נשית מרשימה ומשמחת הכוללת, בין השאר, את מירית טובי ב"הוט", קרני זיו בערוץ 10, דגנית אטיאס ב"יס", עירית אמבר ב"קשת" ועוד.
קרנות הקולנוע, לצערי, עדיין נשלטות ברובן על ידי גברים, וגם רוב הטאלנטים הבולטים בתסריטאות ובבימוי הם גברים.
זה קורה, להערכתי, כי יצירת טלוויזיה וקולנוע היא סוג של התאבדות. נדרשת כאן התמסרות טוטאלית, ונשים ? בישראל במיוחד ובעולם בכלל ? עדיין נדרשות וגם בוחרות להתמסר טוטאלית, קודם כל, למשפחה ולילדים.
התובענות המתמשכת שבעבודה על פרוייקטים טלוויזיוניים וקולנועיים לאורך שנים, ואופי העבודה הגחמני, המטורף והמלחיץ, גורמם לנשים רבות לדחות את מימוש החלום הזה, להשהות אותו או פשוט לוותר עליו. זה עצוב, ומקומם לפרקים, אבל זה גם חלק מהאתגר המורכב בחייהן של נשים. אלו שבוער להן לגעת ליצירה ? יגעו בה לבסוף.
מה היתרונות שאת מביאה לדעתך כאישה לכתיבה?
נשיות היא נקודת מבט נוספת בכתיבה, אחת מתוך מאות נקודות מבט בחיי. נכון שהיותי אישה היא עובדה משמעותית ומכוננת, אבל אני מסרבת לתת לזה להיות הדבר היחיד שמגדיר את הכתיבה שלי. כל הכיף בכתיבה זו היכולת לצלול לתוך תודעה ונקודות מבט של אנשים, שהם לגמרי שונים ממך, בכל צורה ואופן.
האם זו קלישאה לומר שנשים כותבות על רגשות וגברים על אקשן?
כן. לא אוהבת קיטלוגים ? לא בתסריטים ולא בחיים. על פניו, לכאורה, החלוקה אכן נראית כך, אבל מספיק לראות את דפנה לוין המעולה, שכותבת ומביימת אקשן מצויין, או להבדיל ? את ניר ברגמן, שכותב רגש מושלם, כדי להבין שאסור לחלק אנשים למגירות.
בעיניי, תסריטאי טוב באמת צריך להיות מסוגל לעשות את שניהם כמו שצריך. לפיכך, אינני מאמינה ומעולם לא האמנתי במונח "כתיבה נשית". גבריאל גרסיה מארקס הוא אחד מגדולי כותבי הרגש, ולמיטב ידיעתי אין לו שדיים.
מה שאני כן מרגישה ? במיוחד במה שנוגע לסרטים וסדרות בישראל ? שכאשר היוצר הוא גבר, הוא לא פעם מתקשה בבניית דמויות נשיות עגולות, אמיתיות ומעניינות, וכותב במקום זאת את הפנטזיה/קלישאה שלו על נשיות ונשים.
זה קורה במיוחד בסרטים ובסדרות שבהן נשים מהוות דמויות משנה לצד גברים, אבל גם כשהן הגיבורות הראשיות. יוצרות, להתרשמותי, פחות נופלות בפח הזה ? גם בדמויות של נשים וגם בדמויות של גברים.
מה היית מייעצת למישהי שיודעת שהיא אוהבת לכתוב אבל לא סגורה אם מתאימה לה כתיבת פרוזה או כתיבה תסריטאית?
חד משמעית: לכי על פרוזה. אל תבחרי בתסריטאות, אלא אם את משוכנעת במאת האחוזים, שאת הסיפור שבוער בך, את רוצה לספר רק באופן הזה. הדרך אל המוצר הסופי בתסריטאות ? קרי, סרט או סדרת טלוויזיה ? עוברת דרך המון אנשים, שיש להם השפעה על המוצר המוגמר: במאי, מפיק, שחקנים, תפאורנים ומלבישים וכן הלאה. אם אינך משוכנעת שהסיפור יכול לעבוד במיטבו רק בתסריט, ואם אינך סומכת על האנשים שעובדים איתך, עדיף שתבחרי בכתיבת פרוזה ? שם יש לך שליטה הרבה יותר גדולה על המוצר הסופי.
נדמה שעברת תהליך הפוך למה שנהוג ב"תעשייה" ? מהמרכז, מתל אביב, עברת לפריפריה. מה חיפשת? האם מצאת את מה שחיפשת? ומתי את הולכת לעשות מזה סרט או תוכנית טלוויזיה?
על הנייר, חיפשתי המון פתרונות טכניים: להוזיל את עלות המחיה שלי, לגור בבית גדול וכיפי, לרענן את עצמי ואת אורח חיי ולהיחשף לצורת חיים אחרת, להנות מהטבע קצת יותר מפעם בחצי שנה, כשיוצאים לטיול.
אבל במובן העמוק יותר, ואת זה אני מבינה רק היום, חיפשתי דרך לשמוע את עצמי. מתברר שהנשמה שלי מדברת בלחש, ובעיר ? עם כל הרעש מסביב ? קצת קשה לי לשמוע אותה. וכן, היום אני שומעת אותה הרבה יותר טוב. לא תמיד אני מקשיבה, וגם ככה יש לי רק אוזן אחת שעובדת כמו שצריך, אבל משתדלים.
כמעט מהשנייה שנחתתי במצפה, התחלתי לכתוב על המעבר הזה סדרת טלוויזיה. מילי אביטל שילבה איתי כוחות, המפיקות ליאת בנאסולי ומריה פלדמן מטנדר הפקות גם כן, וכשהיא תמצא את הפורמט הנכון לה מבחינתי ? היא גם תקרה.
איזה טיפים תוכלי לתת לכותבות או כותבים מתחילים?
1. תקשיבו לאנשים ? ובמיוחד לאופן שבו הם למדברים. תצותתו לשיחות בבתי קפה. לקרעי משפטים שנזרקים ברחוב. לדיבורים בסלולארי. לטלפניות של חברות מכירה. למלצרים מתחכמים. לפקידות במשרדים. לנהגי מוניות.
נכון, לפעמים זה לא מנומס, אבל זה יעזור לכם לפתח אוזן של כותבי דיאלוגים טובים ומדוייקים, וגם לאסוף סיפורים. ואתם תגלו די מהר, שסיפורים זה מצרך מבוקש מאוד.
2. תראו סרטים וסדרות ? והרבה. כמה שיותר. זה החינוך האמיתי שלכם. יש לכם בתסריט קו עלילה מסויים, ואתם לא יודעים איך להתחיל אותו? חפשו סרט או סדרה שעוסקים בנושא דומה, ותבדקו איך הם התמודדו איתו. אם הסרט/סדרה טובים, נסו להבין למה. לא טובים? נסו להבין למה, כי זה לא פחות חשוב, אם לא יותר.
3. תחשבו מה מעניין אתכם לראות בטלוויזיה/בקולנוע ? יוסף סידר כתב תסריט על מריבה אינטלקטואלית בחוג לתלמוד. אם הוא היה עוצר לרגע וחושב האם זה יעניין מישהו חוץ מאשר אותו ? הוא היה נתקף חרדה נוראית ולעולם לא עושה את הסרט הזה, שהביא לו מועמדות שנייה לאוסקר.
הצופים שלכם ראו הכל, חוו הכל, מכירים כל שטיק. אז אל תנסו להמם ולשגע אותם. להפך. ההתעסקות האובססיבית במה ירתק את הצופה היא חסרת פואנטה בעיניי. חשבו קרוב הביתה, קרוב לליבכם ולמה שמעניין אתכם. זה עדיין לא מבטיח שגם הצופים יתעניינו בכך ? כי אין וודאות במקצוע הזה, או באומנות בכלל ? אבל זה בהחלט מגדיל את הסיכוי.
אליען לזובסקי, 36, אשת תוכן, תסריטאית פעילה ועיתונאית בדימוס ("מעריב") מעבירה את סדנת התחל כאן באינדיקאט. אם גם לכן יש סיפור שאתם רוצים לשתף, אתן מוזמנות לשלוח אותו לאינדיקאט ואולי לזכות במלגה לסדנת התחל כאן.