אוהבת לכתוב על הטוב והיפה כי כולם אוהבים לקרוא כאלה וגם אני אוהבת להרגיש ככה, טוב ויפה. אבל יש דברים שהם פחות נחמדים ואפילו מזעזעים והופכי בטן ואפילו אם אני רוצה להתעלם הם פתאום צצים לי על המסך, בלי שביקשתי לראות אותם. הנה אחד מהם, חלק מעדות שגביתי מאחותי הלן גוטליב ז"ל שנתיים לפני מותה.
***
ישבתי על הדרגש והגיעו טרנספורטים והבנות הסלובקיות היו שבעות כבר כי היה להם לחם ואני יושבת וחולמת איך אני הייתי אוכלת את הלחם הזה ולא משאירה את זה למחר.
בדרגש למטה אשה ושתי אחיותיה עושות ארוחת ערב האחות היתה בשירות החבילות ותמיד היה לחם או עוגה היא קבלה את זה כי האנשים שקבלו את החבילות מתו בינתיים. אני הייתי בקויה למעלה והם למטה ואני אומרת להם תנו לי חתיכה מזה והן הסתכלו עלי ולא ענו לי ולא נתנו לי. ואני נשבעתי שאני יותר לא אבקש ולכן אני אומרת לך את זה כי כשאת מבקשת ולא מקבלת זה כמו לקבל סטירה. התחושה של ההשפלה היתה כל כך גדולה. האשה הזאת גרה היום ביד אליהו וראיתי אותה מאז ובקושי דיברתי איתה. במשך השנים אני התעשרתי והיא נשארה ענייה ואז היא כבר רצתה להיות חברה שלי. נפגשנו באסיפות של העיר שלנו וכשראיתי אותה תמיד נזכרתי שבקשתי ממנה והיא לא נתנה לי.
***
סוף 1943 אמא עוד לא היתה שם, ישבתי לבד על הדרגש וכל אחד היה עם מישהו. לילי הלכה בדצמבר 42 ואמא הגיעה ביוני 44 . עד אז הייתי כל הזמן רעבה. היה לי לחם ומרק שנתנו לנו וזהו. הייתי רעבה. כשאמא הגיעה היא בישלה ומכרה היא עבדה בזאונה איפה שהתרחצו האסירים החדשים, שם לקחו להם את הבגדים ושמו אותם במקלחות ונתנו להם מדי אסירים והבגדים שלהם הלכו לדזינפקציה.
פעם אני מגיעה לזאונה ורואה שאמא עומדת שם ליד התנור הגדול שמחממים מים והאס אס עומד ומסתכל עליה. היא בישלה שם קלוסקי (סוג של אטריות, א.ז.)ושמעתי שהיא אומרת לו יש לי בת והיא קטנה ומאד רעבה אז אני צריכה לתת לה. ואני עומדת שם ומחכה מתי תבוא הסטירה והאס אס מסתכל עליה ועל הסיר הרותח ופתאום הוא הסתובב והלך. כשהוא הלך אמרתי לאמא שאם עוד פעם תבשלי אני לא יודעת מה אני אעשה, אני לא רוצה את האוכל שלך אני רוצה אותך הוא יכול היה לקחת אקדח ולירות בך בגלל הקלוסקי.