הרב דסלר מראשי בעלי המוסר, טוען העולם מבלבל אותנו בכוונה. הקב"ה נותן לכוחות הרוע בעולם עוצמה מדומה על מנת שנוכל לבחור בטוב, לדבוק בו למרות הפיתוי. לבחור למרות הבלבולים זוהי בחירה משמעותית. לבחור בטוב, כי זה נוח לי, זאת אינה גבורה. ואיזה הוא גיבור, אם לא מי שכובש את יצרו. איזה יצר? יצר הרע. כמובן. לכן על מנת לתת למלכות הרשע זכות להתמודד כשווה מול שווה מול הטוב שהוא אינסופי. הפך הקב"ה את הרע לאטרקטיבי עבורנו. הקב"ה מצפה שנלמד לברור לבד. וכל התגברות על היצר היא עליה בדרגה הרוחנית. לכן, הרע יפה יותר, נוצץ, עשיר, פטפטן. הוא אלוף בלהרשים ומשדר פתיחות שכוונתה העלבה. האני הפתוח לכאורה – הפלורליסט, מסוגל גם לרמוס את עדינותך המולדת, זו זכותי, הוא גורס. אני פועל בשם זכות הבעת הדעה. ואנחנו נסחפים. הצהבהב מהבהב. רק החלשים נותרים מאחור. רוץ קדימה, השמיע את קולך, ולא בנימוס, כפי שציינה כאן סיון רהב המאירי. את זה מטפטפות לנו הכותרות. הפרסומות החשופות צועקות ופתאום, פתאום קשה לנו לבצע בחירה פשוטה. במי, בטוב, אלא מה. הוא פרייר, חלשלוש. יום יומי. נטול ברק וכריזמה.
כמעט אלמוני.
רבי נחמן מברסלב שיום הולדתו חל בראש חודש ניסן, נותן ברע סימנים. הם ברורים להפליא במעשיה שלו " בעל תפילה" מעשיה מסובכת ומפותלת ששורשים רבים לה בקבלה לכן קשה לפרט את כולה, אבל אתן רק נגיעה קטנה ממנה. הגיבור ובעל התפילה מנסים להגביר את כוחות הטוב בעולם , להדביר את אלה שזובחים לעושר החיצוני. להשיב את המלכות האמיתית לתמימי המעשה. ובדרכם הם נרדפים אף מגיעים לכתות שונות. הכתות מייצגות את אופני החשיבה הכוזבים שמושכים אותנו מטה, מטה, וסופם בדידות, דיכאון וחולשה. אך על זה אולי בפוסט הבא.
כת אחת טוענת שתכלית הקיום הוא הכבוד, כי אם אין נותנים לאדם כבוד זה יכול להביא לשפיכות דמים, וגם המת זכאי לכבוד. הלכו בחרו להם מלך כעסן רודף כבוד.
כת אחרת טענה שהתכלית היא הרציחה. כי ממילא כל דבר מתכלה בעולם. עשבים, צמחים, בני אדם. ולכן בחרו מלך רצחני.
כת אחרת בקשה מלך שניזון ממזונות דקים, כדי שלא יתגשם שכלו. ולכן בחרו עשיר שמזונות אינם משפיעים עליו זאת מאחר והוא עשיר מופלג שמזונותיו אינם קצובים מלכתחילה.
כת אחרת רצתה מלך יפה תואר, כי היופי מגביר את התאווה ובגלל התאווה המינית אנשים חושקים זה בזה ומתרבים בעולם. ולכן בחרו להם מלכה יפת תואר ומלכה עליהם.
כת אחרת טענה כי התכלית היא הדיבור. כי זה יתרון שיש לאדם על הבהמה שהוא מדבר והיא לא. מצאו להם צרפתי משוגע שידע לשונות הרבה.
כת אחרת טענה כי התכלית היא השמחה. כשיש חתונה שמחים. כשכובשים מדינה, שמחים. מצאו להם ערל שיכור, שהיה שמח תמיד והמליכו אותו עליהם.
כת נוספת טענה שהתכלית היא האכילה, כי מי שמגודל אברים תופס מקום רב בעולם הזה, ומצאו איש גבוה מאד שימלוך עליהם.
ורק כת אחרת מצאה שהתכלית היא התפילה ועבודת השם.
בסופו של הסיפור מצליח בעל התפילה לבער את המשיכה אל הכוחות החיצונים, שהם נגועים בחומר, ונותן להם לשקוע במעבה האדמה. מסתבר שכבדותם הגשמית מכבידה. אין להם כל כח לעלות למעלה.
אולם אם נחשוב עלינו, כמה המעשייה הפשוטה רלוונטית לנו. הרי חלק מהבחירות נגועות בטוב. הכת שרוצה שמחה. לא מבדילה בין שמחה בפאבים לבין שמחה בשל חתונת הבת. הכת שמחפשת את היופי, רוצה להאדיר לכאורה את מצוות פרו ורבו בדרך של הפשטת המטרה והצגתה ככלי ריק. ואנו באמת חיים בעולם שלא שוכח להפגיז אותנו בדוגמניות ועירום, לועס אותן כמו חטיפים מתכלים. ולא שוכח לבלוע גם קטינות אם צריך. למה לא? לא ניתן להן זכות להתחתן צעירות, אך בהחלט נראה אותן מעוצבות, מרוחות על פני שלטי החוצות. בכלל גם הכבוד שמבקשת כת אחרת, רודף אותנו כיום. כולנו בטוחים שמעמד גבוה בחברה הוא התכלית ולשם אנו שואפים. אבל ראו מה קורה לנו כשלוקחים מאיתנו את העמדה הנכספת, כמה תסכולים רוגז קטנוני אנו צוברים. עד כמה נחפש את רגע הנקמה המתוק, כשיגיע נגמע ולא נשבע. האם זו התכלית, ומה קורה כשאנו נחלשים פיזית, ומישהו מחכה לנו מעבר לשדרה.
קשה להאמין שזו מעשיה ישנה כי היא כה נוגעת למתרחש כיום. בעיקר בעידן האינטרנט, והפלזמה, הנייד הקולני וכל מה שנלווה.
בניסן חודש הגאולה מקבל האדם כוחות שהם מעל הטבע לעשות שינוי. שינוי אחד קטן. כל אחד הוא בעל תפילה. ובכולנו גרעין של בעל תשובה. בואו נתנתק לפחות מכת שקרית אחת, בואו לא נאזין לה למסריה הכוזבים ולא נלך בדרכה.
בואו. לא נאמר, זה הם, זה ההוא, ננסה מחר… בואו ננסה. החודש מובטח שנקבל סיוע להדביר רעה חולה אחת קטנה. וזה הרבה…