עוד מעט אני בת 36. והנתון הזה נכתב אך ורק כדי להבהיר עד כמה זה היה מדהים לשבת אתמול מול המסך ולקבל את השיעור של החיים שלי מילדה בת 17.
למי שפיספס אתמול את "דה וייס", יובל דיין המתמודדת בת ה-17 שעל פי התקשורת היתה מועמדת לניצחון הודיעה בשידור ישיר קבל עם ומנטורים כי היא מבקשת לפרוש מהתחרות כי היא מתגעגעת לחברים שלה ולמשפחה שלה. "חינכו אותי ללכת עם האמת שלי. והאמת היא שהקצב הזה מהיר לי מדי. אני אמשיך לעשות מוזיקה, אבל בקצב שלי ". כך אמרה דיין, כשדמעות הקלה בעיניה.
לפני שהספקתי לעכל את דבריה , התקשרה אליי חברה טובה והתחילה לירות רצף שאלות: "איך היא עושה את זה בשידור חי? איך היא לא מתפדחת להודות שהיא לא מסוגלת? איך היא יכולה להסתכל למנטור שלה בעיניים? איך היא כ"כ שלמה עם עצמה? איך היא מסוגלת לעמוד מאחורי החלטה כ"כ משמעותית עבורה? לי, אמרה החברה, לוקח כל כך הרבה זמן לקבל החלטות וגם כשאני מקבלת אותן אני מתחרטת דקה אח"כ. איך היא מסוגלת?"
ואז חשבתי על כל הנשים הנפלאות שאני נפגשת איתן מדי יום ביומו-
יש את אלו שמרגישות שהן קורסות תחת "עול החיים" והן כבר לא מסוגלות. לא מסוגלות לנהל את הקריירה המפוארת יחד עם המשפחה המדהימה, לא מסוגלות ל לעשות הכל לבד אבל מתביישות להודות כדי שחס וחלילה לא ייחשבו שהן לא מסוגלות. שלא ייחשבו שיש משהו שהוא גדול עליהן.
יש את אלו שנמצאות בזוגיות או בקריירה שלא טובה להן אבל הן כבר שם אז הן חורקות שיניים וממשיכות כי "התחלתי ולכן אסיים". העיקר- לא לפרוש. לא להודות שטעיתי.
יש את אלו שמצליחות בכל דבר שהן נוגעות בו אבל העומס הנפשי שהן נושאות על גבן כבד מדי והן לא מכונות להוריד קצת את הקצב כדי שחס וחלילה לא יעקפו אותן.
יש את אלו שכשלון זו מילה כ"כ גסה עבורן שהן מעדיפות לא להתנסות כלל העיקר לא להגיע לכדי מצב של חוסר הצלחה.
יש את אלו שכ"כ מפחדות מלקבל החלטות בחיים עד שהן מוצאות עצמן נמנעות מראש ממצבים שדורשים מהן להחליט לכאן או לכאן וממשיכות עם המסלול הרגיל של חייהן.
ויש את אלו שהן יובל דיין- שלא מתביישות לבקש עזרה, שלא מתביישות להודות שאמנם חשבו שזה המסלול הנכון עבורן אבל מסתבר שטעו, שעולם הערכים שלהם כ"כ ברור עד שמשפחה וחברים (וזה יכול להיות כל ערך חשוב אחר ) עוקף בסיבוב את כל השאר בלי להשאיר לבטים, שיודעות מה המטרה שלהן והן גם יודעות שישיגו אותה אבל לא מוכנות להרוג את עצמן בדרך אלא עושות זאת בקצב שלהן והכי חשוב-שמאמינות שלהתנסות זה יותר חשוב מכל דבר אחר בחיים וגם אם הפעם לא יצליחו- לא קרה שום דבר- העיקר שניסו. ופעם הבאה- הן גם יצליחו.
אז נכון שיובל רק בת 17 והיא עוד לא למדה את הקשיים האמיתיים בחיים ואת ההתמודדויות האמיתיות בחיים, אבל אם זה סוג הבחורה שהיא אז אין לי ספק שזה גם סוג האשה שהיא הולכת להיות.
ואת. מי את?
אז תודה לך יובל שהזכרת לי שלהיות נאמן לעצמך זה הדבר הכי חשוב בחיים ואני מבטיחה לעצמי שכשארגיש שהקצב מהיר מדי עבורי ובא על חשבון דברים אחרים שחשובים לי יותר- להאט!
עדי המאירי, מאמנת אישית לנשים שרוצות יותר
"להתעורר לחיים מחדש"