הילדים שלי
אין , הילדים זה הדבר הכי חשוב שיש לי בעולם. שיהיו לי רק בריאים ( כי כל ימי המחלה כבר הסתיימו באמצע ינואר..) כל ילד עם השק שלו.. בואו נפתח ונציץ..
אופיר – בכורי, בן שבע וחצי , אח תאום ליובל שעליה נרחיב בהמשך , ילד קסם. כשאומרים אינטליגנציה רגשית, בוודאי מתכוונים לאופיר, הילד הזה, יכול בקלות להיכנס הביתה אחרי 8 שעות טחינה בבית-הספר , ולהגיד לי בשיא הרצינות שאני נראית עייפה ואם אני עצובה.. לילד יש רנטגן בעיניים , והוא מזהה מקילומטרים כשאני לא מרגישה טוב, לחוצה,עצובה ועצבנית, כמו באותו היום שהוא זרק לי בדרך אגב "כשאת כועסת את עושה ככה עם השפתיים " ( מצמצם אותן לקו דק , פרצוף זועף)
בערב אחרי המקלחת בעודי בודקת מה מצב הקמטים ( ברוך השם עוד לא .) עשיתי את הפרצוף שאופיר עשה, והבנתי כמה מכוערת אני כשאני כועסת.
החלטה ? גם לכעוס צריך לדעת איך, ועד שלא אלמד לכעוס יפה, עדיף שלא אכעס. נושמת עמוק..
יובל? תאומה של אופיר, בכורתי השניה ( יש דבר כזה בכלל?) כמה טוב לב יש לה לילדה הזו, כולה אהבה ורצון לעזור. היא "פליזרית" אמרה לי פעם הפסיכולוגית , היא מנסה תמיד לרצות, להיות הילדה הטובה , ואני שואלת אותה בעצם, מה רע בזה? זה לא שהיא מבטלת את עצמה. כי כשהיא רוצה משהו, וואלה גם בבונקר של סאדאם ישמעו אותה , ואם צריך להוריד את השמש כי חסר לה צבע צהוב בציור,ככה יהיה .
כמו באותו היום שהיא אמרה לי , עם דמעות בעיניים , "אמא, בטעות זרקתי את הציור שעשיתי לך לפח, אפשר להביא אותו מלמטה? "
"למה זרקת? " תהיתי, ודמיינתי אותי נוברת בפחים ..
"כי כשהבאתי לך, היית עסוקה , ואמרת לי 'לא עכשיו עם הקשקושים שלך' , ונעלבתי. אז זרקתי. "
אחרי החיבוק, והדמעה שניגבתי מהר,ופרצוף רגשות האשם שהסתרתי תחת חיוך מכל הלב , ציירנו צייר חדש. עד היום הוא על המקרר.
החלטה ? כשאני נורא נורא עסוקה, עדיף להגיד "תיכף אני אתפנה אלייך" , גם אם מתוך ידיעה שתיכף זה שניה באמות המידה של הילדים , בעוד שזה כנראה שעה עד שעתיים באמות המידה שלי , מאשר לנפנף, ולנסות לפתור עניינים דחופים יותר. כי ביננו, מה דחוף יותר מנפש של ילדה בת שבע וחצי ?
נעמה? בת שלוש , מלאכית בלונדינית, בובת אקרילן רכה, מתפנקת ורגישה. כזו רזונת ושברירית , כ"כ עדינה, שעושה ממש חשק לגונן עליה, לדחוף לה ממליגה עם שמנת וגבנ"צ וחמאה כדי שתעלה עוד גרם על הגוף הקטן שלה . ושוב , בכל ערב מחדש , הילדה / ציפור הזו מכרסמת שני ביסים מצנים יבש, אולי שתי קוביות של מלפפון , שלוק של מים ו.. "סיימתי"
כל ערב מחדש אותה הסצנה , "תאכלי נעמה, תסיימי מה שיש לך פה בצלחת"
"אמא,סיימתי"
"מה סיימת?! (נחרדת) לא אכלת כלום! לא תאכלי אין ממתק!"
ואז, זה קורה..
"אני רוצה ממתק"
"אין ממתק בשבילך, קודם תאכלי!"
בכי… בכי.. בסוף היא מקבלת את הממתק. ואני חושבת לעצמי, שאם ממילא היא הייתה מקבלת, אם אחרי ש"דחפה" בכוח את ארוחת הערב או בלי , אז בשביל מה להילחם בכלל?
החלטה ? נגמרו המלחמות על האוכל, זו אני שפשוט צריכה להיפרד מתסכולי האוכל שלי לפני שאני מגיעה לשולחן ארוחת הערב.
יואב? בן שנה וחודשיים , כמו שאומרים , אחרון אחרון חביב..
ילד מדהים,חתיך הורס שמגיע עם מנגנון הפעלה עצמית. הילד פשוט מגדל את עצמו, התחיל ללכת בגיל 11 חודשים , אוכל איתנו בשולחן לבד , השלב הבא זה שהוא יחליף לעצמו טיטול יקריא סיפור ( אם כבר אז בקול רם ויסגור לי את הפינה של כל שאר הילדים) וילך לישון .
אז מה, אז הוא אלרגי לחלב, אז התפריט בבית הפך לפרווה ובארוחת הערב יש טחינה וטונה במקום קוטג' ( גם ככה יקר אש..)
אה,כן, ויש את העניין הזה עם השינה .. שהוא מתעורר כל לילה ואני מעבירה אותו למיטה שלי, עניין פעוט שגורר הרבה הרמות גבה , ו"מה עם האינטימיות" , תודה, יש לי מלא, לראייה ארבעה ילדים .
וגם " מה עם ההרגלים" ברוך השם מצויין, הילד ישן משש בערב עד שש בבוקר, ולא לראות את אמא 12 שעות זה באמת קשה ..
"ועד מתי זה יהיה ככה?!" אני מקווה שעד הטירונות זה יסתדר..
החלטה ? אני לא מוכנה לגמול את הילד שלי משינה משותפת. לי טוב ולו טוב. וגם לחצי שלי לא מפריע, הוא הרי לא ישים לב גם אם אני אכניס קרנף למיטה באמצע הלילה , אז מה זה משנה ?
זוגיות
אם כבר כתבתי על החצי שלי כמה מילים על הרגלי השינה ( עילפון יותר מדוייק) שלו , כמה מילים נוספות ,לא יזיקו.
הבחור סובל ממה שנקרא – תסמונת הלשון הנעלמת, בוא נגיד שלדבר זה לא הצד החזק שלו. וברגיל "בוא נשב ונדבר קצת" זה משפט ששוה ערך ל"בוא נסע לסופ"ש בחומס" ? הבחור מתחלחל.
השנה , לכבוד יום הולדתי , הבחור התעלה על עצמו , וכתב לי מכתב אמיתי כנה ומרגש עד דמעות (ברצינות, דמעתי..) ובו תיאר את תחושותיו ואת שיושב על ליבו , כולל פרגונים ואיחולים לכבוד השנה שתבוא עלינו לטובה .
רק מהמחשבה שהוא ישב לשולחן והשקיע זמן בכתיבת מכתב, התמלאתי גאווה. גאווה אמיתית שגם אחרי 12 שנות היכרות, הוא עדיין מוכן לצאת מגדרו כדי לשמח אותי , לתת מילה חמה, (לא תישרפי..) והכי חשוב לרגש אותי כמו ביום הראשון .
החלטה ? לתת יותר קרדיט , יותר הערכה , חיבוק ליטוף ונשיקה סתם ככה , לא עולה כסף ושווה המון .
קריירה
אני לא אשאר מזכירה בחצי משרה לנצח. ברור לי שהבחירה שלי לקחת הפסקה ( ארוכה ) ממשרה מלאה , עולה לי הרבה , גם כסף שלא נכנס , גם התפתחות תעסוקתית , וגם זמן שהולך ולא ישוב. ועדיין , זו בחירה מושכלת שבה אני זוכה לראות את הילדים שלי יותר מ40 דקות ביום בממוצע, ובעיקר מצליחה להיות יותר שותפה בחיים שלהם. המחיר יקר אבל היי , גם דירה באקירוב יקרה , ומה, לא קונים? ( לא אני.. אבל בטח יש עוד דיירים שם חוץ מברק…)
החלטה ? השנה אני אשקיע בעיקר בלפתח את תחום הכתיבה . אעשה , איזום , אשלח מיילים והצעות לשיתופי פעולה , אני חייבת להגיע לשנה הבאה עם טור משלי באחד העיתונים או האתרים, להרוויח מזה כמה שקלים , ובעיקר לכתוב.
אתמול חגגתי יומולדת , ואני מאחלת לעצמי לעמוד בכל ההחלטות שלקחתי , כל השאר יבוא עם הזמן ,וזמן לא חסר לי, בכל זאת 31, זה עדיין ילדה ..